אני עוקב מהצד אחרי הלך הרוח הציבורי מאז תחילת המגפה. החשש שאפיין את הגל הראשון התחלף בשאננות והשלמה. השאננות נסמכת על ההכרה שהרוב המכריע של הצעירים אינם חולים או חולים קל, על התמותה הנמוכה ממה ששיערנו – "רק 0.5% מכלל המקרים המאובחנים", על העובדה שצעירים וילדים מוגנים יחסית, ובעיקר על ניסיון מהחודשיים האחרונים בהם אנחנו צופים בגידול מתמיד, ובימים האחרונים ממש - אקספוננציאלי, של התחלואה והתמותה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

עובדה, אנחנו חיים כך כבר חודשיים, הכלכלה עובדת והחיים פחות או יותר נמשכים כסידרם. אז מה רע? למה אי אפשר להמשיך ככה? אז נכון, יש תמותה גדלה – כבר 500 נפטרים לחודש! אבל בכלל לא נורא. 85% מהם מעל גיל 70 וכבר עשו את שלהם. גם התמותה הכוללת בישראל לא עלתה בעקבות הקורונה. אני עומד משתאה מול תהליך הניכור החברתי-ערכי שעובר עלינו כחברה כאן בישראל. האדישות לחיי החולה המבוגר הוא רק אחד מהסממנים של תהליך זה, שלו השלכות גם על יכולתנו להילחם בקורונה.

גם לייאוש תפקיד חשוב בתהליך ההשלמה של הציבור עם מגפת הקורונה. הייאוש ניזון, מצד אחד, מהתנהלות הממשלה על המסרים הערכיים הבעייתיים שהיא משדרת: ריבוי שרים, מריבות פנימיות וריצה אחרי קהלי בוחרים. ומצד שני, ישנו גם הזיגזוג בהחלטות כאשר ברור ששיקולים מקצועיים נדחקים הצידה על ידי אילוצים ואיומים פוליטיים.

ישראלים נהנים בחוף בתל אביב, למרות התחלואה הגבוהה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
הצעירים צריכים לחשוב על המבוגרים, תל אביב | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אבל הייאוש נובע גם מהתחושה שממילא אי אפשר לנצח את הקורונה: מה הטעם בנקיטת צעדים חריפים כשבכל מקום בעולם נכשלו בגירוש הנגיף? תעשו סגר ואחר כך הנגיף יחזור? אז בשביל מה לעשות סגר?

הסיבה בגללה חייבים לעשות משהו - ומהר

ראשית, אם לא ננקוט בצעדים חריפים בשבועיים הקרובים, הרי שבתוך חודש ימים יגיעו המחלקות הפנימיות לאי ספיקה והטיפול בחולי הקורונה הקשים ייפגע. לא יהיו מספיק עמדות ואנשי צוות כדי לטפל בהם. כבר היום, בחלק מבתי החולים נפגע הטיפול בגלל אי ספיקה מקומית של צוות מיומן מול נפח חולי קורונה.

תחשבו על זה לרגע לא כבעיה כללית-תיאורטית, אלא דמיינו את עצמכם בחדר המיון עם האימא והאבא שלכם, שיישלחו בהיעדר מיטת טיפול נמרץ לאשפוז במחלקה עם צוות פחות מיומן. אנחנו רחוקים להערכתי, "כולה", חודש עד חודשיים ימים ממצב כזה!

משטרה, קורונה, סגר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
סגר מקומי לא יעיל, ארכיון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

שנית, תזכרו בבקשה שגם אתם, הצעירים, עלולים לחלות. גם אם לא תמותו, המחלה הזו מחורבנת וקשה. מחקרים שנעשו אצל נדבקים צעירים וא-סימפטומטיים מצאו גם אצלם פגיעה ריאתית, בקירוב ל-60% מהמקרים), פגיעה בלב ואפילו פגיעה מוחית. תאמינו לי, זו לא שפעת עם יחסי ציבור – זו מחלה שעוד לא התחלנו להבין אפילו את היקפה והשלכותיה ארוכות הטווח. גם בצעירים!

שלישית, אל תשלו את עצמכם שאפשר לשמר כלכלה בנוכחות תחלואה של אלפי חולים חדשים כל יום. זהו אולי אחד הטיעונים הבודדים שבהם צדק משה בר סימן טוב בגל הראשון: בלי בריאות – אין כלכלה.

אני מאמין שבניהול נכון ועם מערכת יעילה של קטיעת שרשרות הדבקה, אפשר להשתלט על מגפת הקורונה ולהוריד את גובה להבותיה לרמת שגרה סבירה. לא נכחיד אותה לגמרי, אבל בניהול נכון ועם זיהוי מהיר של נדבקים ובידודם - אפשר להכיל ולאפשר חיים בצילה עד לחיסון.

התנאי הבסיסי לכך הוא שיתוף פעולה אמיתי של הציבור, אחריות ואכפתיות ציבורית.

קורונה, ירושלים, רכבת קלה, מסכות, ישראל (צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90)
הציבור מיואש מהמאבק בקורונה, ארכיון | צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90

אבל נראה כי לאף אחד כבר לא אכפת יותר. כל אחד דואג לעצמו, חלק מאיתנו מזלזל במסכות ובהנחיות, חוגג על הגגות, אדמו"רים עושים דין וחתונות לעצמם, ולאיש לא באמת אכפת אם עוד כמה עשרות יידבקו וכמה מהם ימותו.

סגרים מקומיים לא יפחיתו התחלואה

הממשלה, שאמורה להנהיג את העם הזה גם במצב המורכב והטעון של הקורונה, מרגישה את הלך הרוח הציבורי ובמקום להוביל ולנקוט בצעדים הקשים והמתחייבים בכדי לעצור את המפולת, היא מזגזגת וחוששת לצאת מול העם. בתהליך הזה, אבד אמון העם.

הטרגדיה ברקע של כל זה היא שכל סוגייה, אפילו משבר בריאותי, הופכים היום ולא רק בישראל לנושא פוליטי וכיעד לכיפופי ידיים פוליטיים. אין עוד אמת מוחלטת, במיוחד לא בנגיף הקורונה על כל הנעלמים שכרוכים בו. אפילו המדע איבד בשלב הזה של מגפת הקורונה את המעמד המיוחד שהיה לו, ונגרר לזירת ההתגוששות הזו מול הציבור המשתאה.

נתניהו וגמזו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הקבינט לא מוכן לקבל החלטות קשות, גמזו ונתניהו | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כמה אנרגיות כולנו משקיעים בחודש האחרון בטקטיקה ובפוליטיקה של הסגרים המקומיים, כשברור שאין סיכוי שהסגרים האלה יביאו להפחתת התחלואה הארצית.  

הפרויקטור, שאמור לשמש המגדלור המקצועי גם מול המומחים שצצים מטעם עצמם בסערה המאיימת להתנפץ אל חדרי המיון שלנו, נראה שנעל את עצמו בתפיסה ובהבטחה שלו לציבור בישראל שאפשר להימנע מסגר. אין לי ספק שניסיון השבועות האחרונים לימד אותו שיעור חשוב על מוכנות קבינט הקורונה לקבל החלטות קשות בתנאי אי ודאות קיצונית ועל יכולתו האישית לעצב את החלטותיהם.

פרופסור גבי ברבש (צילום: החדשות 12, החדשות12)
פרופסור גבי ברבש, ארכיון | צילום: החדשות 12, החדשות12

האם הוא יתפשר או ישנה את עמדתו הבסיסית במצב מורכב זה? ואם כן, האם יצא למלחמה עם הפוליטיקאים על עמדותיו? בימים הקרובים ממש - נדע.