ישראל היא מדינה של תשעה מיליון מומחים. אלו לא רק נהגי המוניות שישמחו להעניק לכם עצות (גם אם לא ביקשתם) בנושאי ביטחון לאומי ומדיניות מאקרו כלכלית, ולא רק הפרלמנטים של בתי הקפה שמנתחים פעם בשבוע את המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון - כולנו יודעים הכול.
בארוחות משפחתיות, באירועים חברתיים, ובשיחות רחוב מקריות, כמעט ולא פגשתי מעולם ישראלי שאמר לי "וואלה, בזה אני לא מבין".
מאז שהקורונה נכנסה לחיינו, ולפחות עד שסוף סוף תואיל לצאת מהם, המומחיות המפורסמת שלנו מתרכזת ברפואה. זה לקח לנו שבוע-שבועיים אבל מאז אנחנו מדברים "נגיפית" שוטפת: "מחקר סרולוגי", "לשטח את העקומה" (זוכרים?), "חסינות עדר" ו"הדבקה של א-סימפטומטיים" – את כל אלו אנחנו מגלגלים על הלשון בכזו טבעיות, כאילו סיימנו לא מזמן קורס אפידמיולוגיה (עוד מילה שלמדנו) באוניברסיטה.
אבל בניגוד לוויכוחים בנושאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים, שבהם דעתו של כל אחד לגיטימית, ומספיק לנסח עמדה בשפה רהוטה כדי להיחשב לפרשן, הקורונה היא עניין רפואי-מדעי. הדעה שלנו, או מערכת הערכים שאנחנו מאמינים בה, ובטח שהעמדה הפוליטית שלנו – כולן פשוט לא רלוונטיות כשמדובר בתחום של נגיפים והתפשטות מגיפות. בשביל זה יש מומחים אמיתיים, נכון?
והנה, כמו אלופים במילואים בזמן מבצעים צבאיים, העיתונים מלאים במאמרים וראיונות עם רופאים, ואת האולפנים שוטפים דוקטורים ופרופסורים, באותו מבט נחוש וארשת יודעת-כל, באותה נכונות לומר דברים נחרצים ולעשות לכולנו סדר במחשבות. רק מה - מתברר שגם המדע הכביכול נייטרלי מלא באינטריגות, משחקי אגו, וסתם קשקשנים.
בתור היפוכונדר ידוע אני מתייחס אל רופאים בחרדת קודש, אבל בחודשים האחרונים משהו באמון העיוור הזה קצת נסדק. אפידמיולוגים, וירולוגים, מומחי בריאות הציבור, חוקרי מגיפות, מנסחי מדיניות, מנהלי בתי חולים ואנשים נכבדים שמצוידים בשלל תארים אקדמיים ומקצועיים מנהלים כאן ויכוחים, שולפים מחקרים ומסמכים סותרים, וחלקם ממש נהנים מתאורת האולפנים ואור הזרקורים הציבורי.
אין לי בעיה עם ויכוחים בין אנשים מלומדים, וברור שהמדע ניזון מוויכוחים וחילוקי דעות וריבוי תיאוריות, אבל יש לי רק בקשה אחת קטנה מכל אותם מומחים: די כבר! רבאק, הטרפתם אותנו לגמרי! אפילו גדולי המומחים בעולם נזהרים מקביעות כל כך נחרצות, וכאן בארץ כל מרואיין שולף תוכנית מסודרת למיגור המגפה.
כן סגר לא סגר, מכתב הרופאים מול קריאות הווירולוגים, "שפעת עם יחסי ציבור" או "מגפה בסדר גודל היסטורי". באמת שאני לא יודע מה לעשות מול כל המרואיינים האלו. זהו לא מקרה של "יראה הציבור וישפוט": אין לי באמת עמדה לגבי התנהגות נגיפים באוויר הפתוח או "הדבקה טיפתית" במערכת החינוך. יש לי (אני מקווה שנשאר משהו) קצת היגיון בריא, ויכולת ללמוד דברים חדשים, אבל מול הקשקשת האינסופית הזו אני מרים ידיים.
יותר מחצי שנה מאז שהתוודענו לחולירע הזו שנקראת קורונה, ואני מרגיש שכמעט ולא למדנו כלום על הנגיף, ובעיקר על מה שצריך לעשות כדי להתמודד איתו. ואולי בכל זאת למדנו משהו חשוב שצריך ללוות אותנו הלאה: גם רופאים יכולים לטעות, גם חוקרים לא תמיד גם מדייקים בתחזיות שלהם, וגם פרופסורים יכולים לדבר שטויות.
אז למי להאמין בסופו של דבר? כנראה שהתשובה נדע רק בדיעבד. אבל אל תדאגו, גם אלו שטעו ימשיכו לפרשן בלהט. הרי בזה הם באמת מומחים.