אין ספק. 15 בספטמבר 2020 ייזכר כיום היסטורי - היום שבו הוכפל מספר המדינות הערביות שעשו איתנו שלום. במידה רבה גם הטקס היה מלבב הרבה יותר מאלה שקדמו לו – בלי מסירת שטחים, בלי "קורבנות שלום" ובלי ערפאת בבגדי חאקי צבאיים שעושה "קונצים" כבר במעמד החתימה.

צפיתי בטקס והאזנתי לנאומים. קצת התרגשתי וקצת התעצבנתי. אחרי שהסתיימו הדיבורים, אחרי שהשתיקו את המוזיקה ואחרי הקינוח בתפילת מנחה במדשאה, הגיעה העת, ממש כמו "מועדון לילה" להגיד מה באמת מעצבן אותי:

  1. "הקורונה תיעלם אבל ההסכם יישאר", כדברי נתניהו. אני מניח שהוא צודק למרות יחסי השלום השבריריים עם שכונתנו, כולל מדינות המפרץ, על רקע התקריות עם הפלסטינים כולל משעל ומבחוח. אגב, כשמגמדים כך את הקורונה אי אפשר שלא לתהות אם היה זה מופע 'האסקפיזם מוושינגטון', בעוד אנו על סיפו של סגר מתמשך, עלייה בתחלואה ומשבר בכלכלה.
  2. "נפצעתי בקרב, חברי הטוב נפל בזרועותיי ואיבדתי אח", אמר נתניהו בנאום השלום. נכון. מעטים הקריבו כפי שהקריבה משפחת נתניהו אבל יסלחו לי המקריבים. מה הקשר בין זה לבין בחריין? אומנם הם תמיד היו לצד אלה שגינו אותנו באו"ם אבל גם צרפת למשל, עם או בלי טקסי שלום, הצטרפה לא פעם למגנים. עדיף מיקרונזיה, לא?
    אבו דאבי (צילום: reuters)
    איפה חאן יונס ואיפה אבו דאבי | צילום: reuters
  3. משפט המחץ "שלום תמורת שלום" הוא משפט קסם כשמדובר במדינות שיש להן סכסוך טריטוריאלי. אבל כשמזכירים אותו בהקשר להסכמים אלה, זה מעצבן. מה הקשר בין המפרץ הפרסי לבין חאן יונס? ואגב, היכן הקפאת הסיפוח במשוואת השלום מבלי לתת כלום?
  4. נתניהו העיד על עצמו שיש לו 'דוקטרינת נתניהו", שלום מתוך עוצמה כפי שכתב בספרו לפני 35 שנה. באותו ספר, אגב, הוא הסביר על רקע עסקת ג'יבריל שאל לנו לשחרר מחבלים כי זו "כניעה לטרור". אבל עזבו את הספר ואת הסיפור. הייתי עם נתניהו באותו בית לבן בדיוק לפני 22 שנה. חתימת הסכם וואי פלנטיישן עם ערפאת וקלינטון. אז לנתניהו הייתה הבלחה של דוקטרינה אחרת. לא רק יישום הסכם חברון כי הסכמים חייבים לכבד, אלא גם הסכמה למסירת אחוזים נוספים של שטחים כהמשך להסכמי אוסלו. אני חייב לומר שעוד באותו יום שישי, מועד חתימת ההסכם, נתניהו לא רק התעצבן מההסכם אלא גם התעשת - או אז יצא בקריאה: "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" וכשהפלסטינים לא נתנו, נתניהו פוצץ את ההסכם אבל הימין (אז) לא נתן לנתניהו עוד מנדט.
  5. ואתם יודעים מה עוד מעצבן? עניין הקרדיטים מאוד מעצבן. שמעתי את הנשיא טראמפ מודה ברוחב לב פעמיים(!) לכל אחד ואחד מעוזריו על שהביאו את השלום. אחריו עלה נתניהו, הזכיר את השגריר דרמר ומיד הודה לאלה שהביאו את השלום. לא, לא לעוזריו הישראלים  אלא שוב, לאותם עוזרים אמריקאים. צריכים עזרה? הנה למשל, ברוס קשדן שמונה על ידי משרד החוץ לשמש שגריר במדינות המפרץ ולתפעל את משרדי האינטרסים הישראלים שנפתחו שם מיד לאחר הסכמי אוסלו ועוסק בכך כשלושים שנה. אינני יודע אם קשדן אפילו הוזמן לטקס אבל לכל הפחות אפשר היה, למשל, להזכירו. אפילו צה"ל, החזק שבצבאות המזרח התיכון, יודע שהוא בסוף בסוף צועד על קיבתו.
    השגריר רון דרמר ונשיא ארה"ב טראמפ (צילום: Reuters)
    נתניהו הזכיר את דרמר - ו"דילג" הלאה | צילום: Reuters
  6. ולפני שאקבל עוד עצבים, הקמפיין לנובל. נתניהו הציב לעצמו עוד רף ציפיות. ב-23 באוגוסט השנה זרק לחלל: "גם אם אקבל פרס נובל לשלום, ישאלו את השאלה מי מימן את המטוס". ביבי, עשית משהו גדול שמעטים המנהיגים בעולם זכו לעשותו. שני הסכמי שלום. אינני בטוח שאובמה היה ראוי לפרס ואני תוהה גם אם חותמי הסכם אוסלו היו ראויים לפרס. תיהנה ממה שיש ואל תעצבן. הרודף אחר כבוד סופו שהכבוד יברח ממנו.
    אביב בושינסקי  (צילום: החדשות 12)
    אביב בושינסקי | צילום: החדשות 12