בטקס התקשורתי של בחירת אנשי השנה יש משהו מאולץ, סינתטי, בר חלוף. אנחנו בוחרים על פי רוב ידוענים. השנה חולפת, התהילה חולפת, ההישגים נשכחים או נמחקים על-ידי הישגים גדולים מהם. בשנת תש"ף היו בישראל שני אנשים הראויים לתואר אנשי השנה ושיהיו ראויים לו בכל השנים הבאות. היו בוודאי יותר אך בחרתי שניים: מיכאל בן-זיקרי ומוטי בן-שבת זכרם לברכה.
בקיץ האחרון הגיע בן זיקרי ז"ל עם אשתו לחוף אגם באזור זיקים. בעודם מתרווחים על שפת האגם, שמע קריאות מצוקה וראה מרחוק במעורפל התרחשות הנראית מסוכנת. הוא לא ידע מי זועק לעזרה, לא ידע מי וכמה אנשים עומדים לטבוע, לא ידע אם הם יהודים, מוסלמים או נוצרים, מורמים מעם או פשוטי עם. הוא ידע שהם בני אדם שחייהם תלויים על סף. הוא זינק למים וחילץ אשה. הוא שב וחזר למים וחילץ שלושה ילדים. הם הגיעו אל החוף. הוא לא. הם חיים, בריאים שלמים. הוא מת. טבע למוות.
מיכאל ז"ל לא הציל נפש אחת - הוא הציל ארבע נפשות. הוא לא הציל עולם ומלואו - הוא הציל ארבעה עולמות ומלואם. את חייו הוא הקריב. האשה והילדים הם תושבי היישוב הבדואי חורה. ביישוב החליטו לקרוא ככר על שמו. בתולדות ישראל והאנושות שמו רשום לנצח.
מוטי בן-שבת ז"ל היה תושב נהריה. בחורף האחרון הוצפה נהריה ושקעה במים. היא חדלה להיות עיר שיש לה נחל, געתון, והייתה לנחל שיש לו עיר. התשתיות בנהריה, כמו בישראל שבתוך הקו הירוק, מוזנחות ומופקרות אך זה סיפור בפני עצמו. תושבי העיר היו בעת ההיא בסגר בגין השיטפונות. מתכונת חירום. מוטי ז"ל ראה מחלון ביתו רכב טובע. הוא החליט לתפקד כיחידת חילוץ והצלה של איש אחד. הוא השליך את נפשו מנגד, זינק למים והציל חיי אנשים שאותם לא הכיר ושאת שמם לא ידע. במותו ציווה להם את החיים.
הסיפורים של מיכאל ומוטי ז"ל הם סיפורים של מסירות נפש. הם מסרו את נפשם על קידוש האנושיות. זה לא היה מעשה מהסוג שפסיכולוגים מכנים, "ברירת קרובים" בה אדם מעמיד בסכנה את חייו להצלת קרובי משפחתו, הורים, ילדים, אחים, בני זוג. זו לא הייתה "ברירת קבוצה" בה אדם מסכן את חייו עבור חבר או חבר לנשק בעת מלחמה. זו מסירות נפש, אצילית, מזוקקת, טהורה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות