יש משהו מפחיד, מעורר חלחלה, בקלות שבה משווים את יום כיפור ההוא, של מלחמת 73, ליום כיפור של הקורונה. כדי לפרק מיד את המתח ולפתור את המשוואה יש לומר: הפחד הוא לרעת הימים הללו ולטובת הימים ההם. מלחמת יום כיפור הסתיימה עם כ 2700 הרוגים, כ 7000 פצועים, מאות רבות של שבויים ונעדרים. וכל זאת ביישוב שגודלו היה בערך שליש מהיישוב היום. תשלשו את המספרים ותקבילו את הנתונים לימינו אלה ותקבלו תמונה מבהילה. מחרידה. מצמררת. אם כך- מדוע נוטה מצב הדברים לטובת המלחמה ההיא ולרעת מלחמת הקורונה?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בלי ליפול למלכודת של נוסטלגיה, בלי לעמעם את עוונות העבר, ניתן לומר, שבשנות השבעים הייתה כאן חברה אחרת, נורמות שונות, חוסן חברתי קשיח יותר, תחושת אחדות גורל ומטרה. ובעיקר- מנהיגות אחרת, פוליטיקה שונה, על מדפי ההנהגה היו מונחים אנשים אחרים.
מלחמת הקורונה תפסה אותנו נטולי הנהגה. עם פוליטיקאים שהחוסן הקואליציוני מעניין אותם הרבה יותר מהחוסן הלאומי. שהם ובני משפחתם, ולא בני עמם, בראש דאגתם. הם סרסו את המערכות החברתיות. הפקירו את מערכת הבריאות. נתנוה כמתת פוליטי. הם שיקרו כל הדרך אל כ-8,500 נדבקים מאומתים ביום.
בחצי השנה האחרונה, במיצגים בטלוויזיה מדי ערב, סיפרו לנו על עשרות אלפי מכונות הנשמה, ציוד מעבדה וחומרים ריאגנטים המובאים ארצה בזכות קשרים אישיים ובמבצעים נועזים. איפה הם? לא הבנתם שלמערכת בריאות זנוחה וחרבה אין מה לעשות עם כל האמצעים הללו? לא הוסבר לכם שהאדם הוא עץ השדה ולא צמיג הממולא אוויר עם ונטיל בתחנת דלק? וכאשר קראו לנו "לצאת לעשות חיים" - על איזה מסד נתונים התבססה הקריאה המופקרת ההיא?
גולדה מאיר ומשה דיין הביאו על העם הזה אסון כבד. הם ייזכרו כבלתי נסלחים. אבל הם היו אבנים מאבני המקום, פטריוטים, ישראלים מלאים. באף שלב משלבי חייהם הם לא ירדו מהארץ, לא המירו זהות, לא החליפו שם. בבתיהם לא נשמעה הקריאה, "שתישרף המדינה אנחנו נעבור לאמריקה". הם לא פילגו את העם בכוונת מכוון, לא הסיתו נגד רשויות המדינה, לא שיסו דתיים בחילוניים, מתפללים במפגינים, ימניים בשמאליים, מרכז בפריפריה, בעלי יכולת בחסרי יכולת.
רמטכ"ל צבא מצרים הגנרל שאזלי נשאל, איך קורה שישראל הקטנה מנצחת את מצרים הגדולה? איך ייתכן שהצבא הזעיר של ישראל יכול לצבא האדיר של מצרים? נורא פשוט, הוא השיב, אסור לספור אנשים, צריך לספור משכילים. בישראל, אמר הגנרל שאזלי, ישנם יותר משכילים מאשר במצרים.
תראו מה קרה מאז להשכלה הגבוהה בישראל. איך נגזר דינם של משכילים. תחשבו לרגע מה עבר, מה עובר, על המונח "אליטה". כיצד הפכוהו למילת גנאי, לקללה, לגידוף. מהי בעצם אליטה? קבוצת אנשים התורמת לחברה ולמדינה, למדע ולטכנולוגיה, לתרבות ולאמנות, לביטחון הלאומי, יותר מכוחה המספרי, הרבה יותר מכוחה המספרי.
ועדיין, לאחר כל הדברים הללו, יש מקום לאופטימיות. קיים בארץ ציבור גדול ואכפתי, עצמאי, בן חורין, לא משועבד לפרזנטציות. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאליים, תושבי מרכז ופריפריה, הנכונים לעשות, לפעול, להתנדב, גם להפגין, גם להתפלל.
חלקי עם אלה המאמינים שננצח את הקורונה. אך לפני, או אחרי, נהיה חייבים לנצח את הפוליטיקה האגוצנטרית, המגלומנית, שכל דרכיה שיקולים אישיים ונתיבותיה כזבים. חתימה טובה.