לשמאל בישראל יש יכולת באמת יוצאת דופן לירות לעצמו ברגל. ברמה המפלגתית זה קורה כבר אינספור פעמים במפלגת העבודה - כבר אפשר לומר ז"ל? - ועכשיו קורה בכחול לבן. כשזה מגיע להפגנות ומחאות תמיד יימצאו אנשי השוליים שיצליחו להרוס בתמונה אחת עבודה קשה של ניסיון להיראות ממלכתיים ומתונים.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

זוכרים את שלטי ה-BDS והגיליוטינה בכיכר הבימה? את הדגלים האדומים בהפגנות בתל אביב? אז עכשיו התחילו להוריד חולצות וחזיות. ואל תחשבו חלילה שזו פרובוקציה זולה או תגידו - "מה פתאום! ההתערטלות המביכה הזו היא מטאפורה לכך שהשלטון משאיר את המגזר הציבורי עירום" או משהו בסגנון... בקיצור, וודסטוק בגבעת רם.

מפגינות חשופות חזה במחאה מול מעון ראש הממשלה
"תמיד יימצאו אנשי השוליים שיצליחו להרוס בתמונה אחת עבודה קשה של ניסיון להיראות ממלכתיים ומתונים" | צילום: חדשות

מה לעשות ששדיים חשופים לא יוציאו את נתניהו מבלפור. ואם שדיים חשופים זה לא מספיק קיצוני, אל תדאגו: יש דגל פלסטין, יש שלטים נגד הכיבוש והסיפוח - כל מה שיכול לגרום לאנשי שמאל להרגיש מאוד צודקים ולאנשי מרכז וימין להרגיש לא רצויים.

עם מאות אלפי מובטלים, עם מעמד ביניים שנמצא בחשש מתמיד מקריסה, עם משבר כלכלי מבהיל וטיפול כושל בקורונה, אפשר לומר שהמחאה הזו כבר פוספסה: יכולנו לראות מפגן אחדות אזרחי שדורש מההנהגה תשובות ופעולות, יכולנו למצוא ערוץ משותף לתעל אליו את התסכול והקושי שחווים בכל הגוונים של החברה הישראלית, ואולי אפילו לגרום לזעזוע שלטוני של ממש - כולל בבלפור.

מפגינה על סמל המנורה
"התמונה הזו תהיה כנראה לעד הסמל של המחאה הזו". הצעירה שחשפה חזה מחוץ לכנסת | צילום: אם תרצו

אבל התמונה הזו של הצעירה חשופת החזה על פסל המנורה תהיה כנראה לעד הסמל של המחאה הזו, ולתמונה כזו קשה להצטרף. איפה המחאה הזו ואיפה מחאת הקוטג' שחצתה מגזרים ושבטים עם דרישות ברורות? ב-2011, כשהצעירים בתל אביב יצאו לרחובות ולשדרות, וסחפו איתם את כל המדינה בהפגנות של מאות אלפים, הם ידעו שרק מסרים מאחדים יכולים ליצור תנועת המונים.

מפגינה חשופת חזה על המנורה בכנסת
התמונה שהפכה לסמל | צילום: יונתן זינדל פלאש 90

רבים אולי נוטים לזלזל במחאה הזו, אבל אותו קיץ שינה בצורה משמעותית את השיח הכלכלי בישראל, ואותן הפגנות גרמו לראש הממשלה לפעול. מינוי ועדת טרכטנברג, מאבק בריכוזיות במשק וגם עסקת גלעד שליט - כל אלו באו כתגובה למחאה. כשנתניהו הרגיש את הלחץ הציבורי הוא קרא לשריו "להיכנס מתחת לאלונקה", מתוך תחושת חירום שמעמדו הציבורי ועתידו הפוליטי בסכנה.

את הצעקות והקריאות מכיכר פריז אפשר לשמוע בבלפור, אבל מה שהמפגינים לא שומעים בחזרה זה את הצחוק של נתניהו. ציצים? דגלי אש"ף? סיסמאות נגד הכיבוש? דבר אחד הוא מבקש כשהוא רואה את הדברים האלו, שאמנם הם נדירים אך בכל זאת תופסים מקום בדיווחי התקשורת: "תמשיכו".

דפני ליף, המחאה החברתית
"ב-2011, הם ידעו שרק מסרים מאחדים יכולים ליצור תנועת המונים". דפני ליף, ממובילי מחאת האוהלים | צילום: חורחה נובומינסקי, פלאש 90

בהיסחפות הטבעית של המחאות, לא מעט מפגינים, או לפחות מפגיני טוויטר, מדברים על "כיבוש הבסטיליה", ועל רודנים כמו צ'אושסקו ומובארכ, כאילו הם לוחמי חופש שמסכנים את חייהם למען עתיד עמם, ולא אזרחים שיצאו להפגנה במוצאי שבת ואפילו הספיקו לשבת בנחת על איזו בירה בדרך הביתה.

אז לפני שתפילו את בלפור, או את חומת ברלין או את ארמון ורסאי, כדאי לזכור שאנחנו חיים בדמוקרטיה, ורק בשנה האחרונה כל "מתנגדי הדיקטטורה" קיבלו שלוש הזדמנויות להוריד את נתניהו מהשלטון, בלי להזדקק למפגש עם מכת"זית. כפי שכולם יודעים - זה לא קרה, וכפי שנראה כרגע, בסוג מחאה כזה - גם אחרי הפעם הבאה הם עדיין ימצאו את עצמם באופוזיציה. לפחות יהיה נגד מי למחות.