ושוב השדות בוערים בעוטף עזה. אבל גם עכשיו, צריך לדבר על פרופורציות. לא נוח לי לקרוא לפרופורציות ולא לעשות מכל כמה שרפות כאילו העולם חרב עלינו. לא נוח לי משום שאני לא חי שם, ולא מגדל את ילדיי בעוטף עזה, ואף על פי כן, ראוי שניכנס לפרופורציות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
קצת מספרים, אם זה מעניין – אז ככה: לפני יומיים, כשדובר על כ-60 שרפות, למעשה היו רק 23. זה לא מעט, אבל זה עדיין לא 60. ביחס להיקף השרפות של קיץ 2018, ההיקפים קטנים משמעותית. התחושה כאילו כל עוטף עזה שחור משחור, פשוט לא נכונה. אדרבא, צאו לטייל בשבת בעוטף, ותיווכחו בעצמכם.
על זה נוספה הידיעה של ירי רקטות לים. שזה בא על רקע השרפות זה מהדהד יותר. העניין הוא, שכמעט מדי יום יש ירי לים של חיזבאללה, וכשאצלנו מביאים את זה כסיבה להתרגשות, מותר לנו להניח שבעזה מתעורר סיפוק רב.
אז נכון להיכנס לפרופורציות ולאפשר טיפול בתופעה הזאת של שיגור בלוני תבערה ונפץ בדרך הגיונית יותר. צה"ל צריך לפעול ולהפציץ יעדים בתוך רצועת עזה בתגובה – אבל על זה להוסיף גם מהלכים בממד האזרחי. ככל שלתושבי עזה יהיה יותר טוב – הרגיעה תבוא מאליה. הגישה שאומרת שצריך להרע להם לא משחקת את המשחק הנכון.
בסוף בסוף, גם חמאס מבין שהמזרח התיכון לא מתעסק בהם. הם מבקשים תשומת לב, אבל כולם עסוקים בדברים אחרים. מקורונה ועד משבר כלכלי, מהפיצוץ הנורא בלבנון ועד עניינים בוערים אחרים. אז צריך להתאזר בסבלנות, למרות שזה קשה, ולאפשר להתנהלות השקולה להוביל את ישראל ואת תגובותיה, והשקט עוד יבוא, גם אם, כפי שאנחנו למדים בשנות האחרונות – הוא שקט זמני.