מראה ההמונים ברחובות הנלחמים למען עתידם ועתיד כולנו, מצליח לערער את מגדל השן בו שכנו מנהיגנו בשנים האחרונות. עשרות שנים הם מרגישים כי לעולם חוסן ושאם מישהו יעז לומר משהו נגדם, או חלילה נגד המדיניות שהם מנהיגים, הרי שמיד יסיתו אותנו זה נגד זה עם המנטרה הידועה לשמצה והמאוסה של שמאלנים עוכרי ישראל, או ימנים פאשיסטיים. אז זהו שכבר לא. העיניים נפקחו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ניצלתם את אהבתנו הגדולה לארץ הזו וליושביה, ניצלתם את זיכרון העבר הטראומטי שמכביד על כל לב יהודי בעולם. דיברתם אתנו בסיסמאות נבובות, מנסים לנצל את אמונתנו התמימה שהכל נעשה למעננו ומתוך אילוצים שרק ישראל מתמודדת איתם. נתנו לכם את כל הקרדיט שאפשר, גם כשמתחת כל אבן שהרמנו גילינו ריקבון. גם כשידענו כי על כל שקל שנרוויח בזיעת אפינו ניתן למדינה יותר ממה שיגיע אלינו. היינו מוכנים לתרום, להיות שותפים לא שווים, הכל למען ארצנו היקרה.
התעללתם בנו עם פרוצדורה אטומה ומכאיבה בכל מקום, נאבקים כדי לקבל שירותים בסיסיים עליהם שילמנו הון עתק כל חיינו. ידעתם לגבות את כספנו בדיוק בזמן, המחשבים שלכם דווקא עבדו מצוין ואוי לו למי שלא יעמוד בתשלום במועד. עמדה לרשותכם טכנולוגיה מדהימה ומדויקת, לאתר ולמצוא את אותו אומלל שלא שילם בזמן, אך ראו זה פלא, כשהייתם צריכים לתת לנו משהו חזרה מהחסכונות של כולנו, מהכספים שגביתם בדיוק למטרה זו, ביטוח לאומי לשעת משבר, פתאום המחשבים לא ידעו לעשות זאת. סיבכתם אותנו בפרוצדורה כואבת ומתסכלת. מה שהסכמתם לשחרר היה לעג לרש וגם מהמעט הזה, גביתם מס.
אז תאשימו את הקורונה ותגידו שזה משבר עולמי, באמת תרצו להיכנס לזה? רוצים קצת דוגמאות ממדינות נאורות כמו צרפת או ניו זילנד שהעניקו לאזרחיהם רשת ביטחון כלכלי כדי שלא יחיו בחרדה קיומית? אפילו ארה"ב שהתנהלותה בתקופת הקורונה לא הייתה מהמבריקות בלשון המעטה ידעה לתת לכל בעלי העסקים והאזרחים כסף, מזומן, כדי לחיות ולא להיכנס לפאניקה.
חברים שחיים בארה"ב קיבלו מענקי ענק כדי להמשיך ולגלגל את העסקים שבנו כל חייהם, אומנים קיבלו סכומים המאפשרים להם לחיות בכבוד ובלי להתבזות עד יעבור זעם. מה אצלנו? כמעט כלום. שום מחשבת על ותכנון אבל הרבה מסיבות עיתונאים אפורות והבטחות.
מעולם לא הייתי מובטל, עבדתי בחריצות כל חיי, בניתי במשך 30 שנה קריירה מוסיקלית. כמו רוב האומנים בארץ חייתי מאומנותי. שלא כמו אומנים בעולם לא הפכתי להיות עשיר אך בניתי משהו שאהבתי ושאפשר לי לחיות בכבוד. בעיקר אהבתי לגעת בלבבות דרך השפה הכל כך יפה הזו, שפת הלב, שפת המוזיקה.
בבוקר בהיר אחד נאמר לי כי כל שעמלתי למענו 30 שנה חייב להיפסק. סכין חדה קטעה קריירה של שנים. הבנתי את הסיטואציה בהכנעה וחיכיתי. בתמימות הייתי משוכנע כי אחרי זמן קצר להתארגנות יאמרו לנו מה הלאה, איך מחזיקים מעמד, אך עבר חודש ועוד אחד ועוד אחד וכבר כמעט חצי שנה ואף אחד לא אומר לי מה עלי לעשות, איך אני אמור להמשיך בחיי. הקורונה תפסה אותי בשיא של פעילות בארץ ובעולם אך נכפה עלי לעצור את מפעל חיי. מפעל שברוך השם הצליח. נשאר רק לתהות פעורי פה היכן היינו כל השנים הללו, כשהפקדנו את חיינו בידי אנשים שמגלים כזו אוזלת יד ברגעי משבר.
לא נראה שאכפת כרגע למישהו מאומנים, אנשים שקועים בסיר הבשר, מנסים קודם כל לשרוד. האומנות שהיא מזון לנשמה, המעניקה לא פעם יופי וצבע לחיינו, זו נדחקה כלא רלוונטית ונשכחו אלה שכל חייהם עמלו כדי ליצור לנו כאן חיים תרבותיים ואיכותיים. נשכחו אלה שבנו לנו את פס קול חיינו. אם ייקחו את המוסיקה מחיינו, איך יראו החיים? והרי בסופו של יום ימצא לנגיף חיסון, אך זה כנראה ישאיר אחריו ים של אבדות ולאו דווקא מקורונה. את ההרגשה שלי היטיב לשיר זוהר ז"ל: בדד. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.