ההסכם להקמת הממשלה החדשה בישראל הצליח לייצר תגובות סוערות במיוחד, אם כי די צפויות; התומכים מדברים על אחריות לאומיות ומאבק משותף בקורונה (טוב שיש אויב שאפשר להתלכד מולו), המתנגדים מדברים על שחיתות בקנה מידי היסטורי ומכירת המדינה, ונדמה שכל אחד במפה הפוליטית - מסתדר בדיוק לפי הפוזיציה שלו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
טוב, כמעט כל אחד. מפלגת "ימינה" מביטה על ההסכם הזה ועל הממשלה המסתמנת במבט שמלווה אותה עוד מהבחירות הקודמות, שילוב של מבוכה והחמצה. ההתמשכות הבלתי הגיונית של ממשלת המעבר הביאה אותה למצב בו היא מחזיקה כרגע בשלושה משרדים בכירים; ביטחון, חינוך ותחבורה, אבל מעט מאד יישאר מזה בעוד כמה שבועות. בסופו של דבר יש מחיר לעובדה שהיא המפלגה הכי קטנה בכנסת, וימינה עומדת לשלם אותו - גם אם באיחור.
כבר שנים רבות מתנהל ויכוח גדול ומוכר בציונות הדתית על התפקיד שלה בהנהגת המדינה, ואפשר לתמצת אותו בשאלה אחת: ממלכתיות - או סקטוריאליות?
מאז שנפתלי בנט הגיע לראשות הבית היהודי והוביל את המפלגה (יחד עם האיחוד הלאומי) למספר דו ספרתי של מנדטים, התחזקה מאד הגישה הממלכתית. המפד"ל הישנה והמעט מיושנת התנערה והוחלפה בגרסה מודרנית; מועמדים חילוניים, בראשם כמובן איילת שקד, דיבור חדש ומעודכן, ובעיקר אג'נדות כלליות שלא בהכרח נגעו ביחסי דת ומדינה, ואפילו להיפך. בניסיון למשוך קולות מחוץ למגזר, במפלגה הצניעו את המאפיין הראשי שלה – עצם היותה מפלגה דתית.
ומאז – כישלון אחרי כישלון אחרי כישלון, דיבורים על "כניסה מתחת לאלונקה" ו"שתו לנו את הקולות", ובעיקר חוסר הבנה שבבחירה בין ממלכתיות לסקטוריאליות הציונות הדתית הפסידה את שתיהן. גם חוסר יכולת להוביל, וגם חוסר מכוונות לעסוק בנושאים הספציפיים של הציבור הדתי לאומי.
השותפות של ימינה לגוש הימין, המפלגות החרדיות, הכריעו כבר מזמן בסוגיה הזו. יכול להיות שיש להן סנטימנט לימין ולתפיסה לאומית, אבל מאחז בסמוך להר ברכה או פירוט מדוקדק של ריבונות כזו או אחרת על יישובים ביהודה ושומרון בדרך כלל לא מעניינים אותן. מבחינתן, הן באו כדי לשרת ולדאוג לאינטרסים של המצביעים שלהן, אפילו אם יש מחלוקת באשר לאינטרסים האלו, בנושאים שמייחדים אותם - בעיקר שירותים ומוסדות דתיים – ולקדם את הערכים האלו בציבור. זהו.
אריה דרעי לא יפיל ממשלה על אופן הפעלת הכוח בעזה, ויעקב ליצמן לא ינאם על אקטיביזם משפטי ואף אחד מהם לא ינהל ויכוחי פייסבוק או טוויטר על כלכלה חופשית מול משק ריכוזי – זה לא המנדט שהם קיבלו, וזה לא מה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.
לא פלא, שהרבה אנשים חובשי כיפה שחיים בקהילות דתיות אמרו לעצמם שאם כבר מפלגה כללית – אז עדיף את הדבר האמיתי; הליכוד. אפילו כחול-לבן קיבלו קולות של דתיים ליברליים שלא האמינו שבני גנץ יחלק את ירושלים או ימנה את היבא יזבק לשרת החינוך, ולא השתכנעו שיש הבדל בין "ימינה" לסתם ימין.
הרבה מאד ביקורת יש כלפי ההנהגה הפוליטית החרדית, אבל אני חושב שאולי זה דווקא זמן טוב ללמוד ממנה. עם כל הכבוד למסרים האוניברסליים ולפנטזיות ההנהגה, בציונות הדתית צריכים להיות ריאליסטיים. אי אפשר להזהיר בכל רגע שארץ ישראל בסכנה, ושתיכף יהיו כאן שתי מדינות לשני עמים, וחצי מיליון יהודים יגורשו מארצם.
זה הזמן "לחזור לבייס", כמו שאומרים בפוליטיקה, ולדאוג לו. כפי שאדם חרדי יודע שהנציגים שלו בכנסת יילחמו עבור הגן של הילדים ובית הכנסת שלו והדיור של המשפחה, כך גם הדתיים לאומיים צריכים להרגיש שיהיה מישהו שידאג לכל הצרכים הספציפיים שלו, אפילו לפרנסה. מי שמגלה חושים פוליטיים והבנה של העניין הזה הוא דווקא בצלאל סמוטריץ', שר התחבורה היוצא, שבחודשים האחרונים מתרכז פחות בתגרנות ויותר בעשייה ספציפית, למשל פיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.
ומה יקרה בממשלה הבאה, האם נתניהו יסכים לתת לימינה פירורים מהעוגה הענקית שאפה יחד עם גנץ? האמת, יכול להיות שזה כבר לא משנה. לפני שהבכירים (עד כמה שהם בכירים במפלגה כל כך קטנה) מתקוטטים על החלק שלהם, כדאי שיחליטו שוב משהו יותר עקרוני – את מי הם מייצגים.