נדיר לפגוש באדם שהציל את חייהם של מאות אנשים, פשוטו כמשמעו. אני ורבים אחרים זכינו לפגוש באדם כזה - הרב ישעיהו הבר זכרו לברכה. הרב הבר, שנפטר אמש לאחר שחלה בקורונה, היה דמות יוצאת דופן בכל קנה מידה. לאחר שהוא עצמו חלה במחלת כליות ונאלץ לעבור השתלת כליה, ובעיקר לאחר שהכיר מקרוב אנשים שנפטרו במהלך ההמתנה הארוכה להשתלות כליה, הוא החליט שזה יהיה מפעל חייו. להציל את חייהם של הממתינים להשתלת כליה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כשפגשתי אותו לראשונה במשרדו, הוא הצביע על תמונתו של אדם ששכב לצדו בימי מחלתו. הוא סיפר שאמנם הוא עצמו הספיק להינצל, אך חברו נפטר בעת ההמתנה לכליה - ועבורו זו צוואתו: להציל חיים. בימים בהם רבים מדברים על השטחת העקומה בהקשר של הקורונה, אני נזכר במשימה למענה הקדיש הרב הבר את חייו: להשטיח לגמרי את עקומת הממתינים להשתלת כליה בישראל.
800 איש, מספר בלתי נתפס, כבר זכו להשתלת כליה מתורם אלטרואיסטי בזכות הרב הבר. במו ידיו הפך אדם אחד צדיק ומעורר השראה את מדינת ישראל למדינה עם מספר השתלות הכליה מן החי מספר אחת בעולם. מבחינתו, גם זו הייתה משמעות הביטוי "אור לגויים". שנהיה המדינה הכי אנושית וסולידרית, לפחות בכל הנוגע לתרומת כליות. שנהיה מדינה בה מתגייסים לעזור אחד לשני, גם בעזרת תרומת איברים מן החי.
גם היום, יש עוד קרוב לאלף ממתינים להשתלה ושוב ושוב הוא אמר שמשימתו היא למצוא לכולם כליה. מפעל חייו היה למנוע מוות של עוד אדם אחד בהמתנה לכליה וכל מי ששמע זאת ממנו האמין לו. בצניעות ובשקט אבל בכוחות בלתי נדלים הוא חתר לשם, והפך משימה דמיונית - למציאות ישראלית. הוא לא נח לרגע, למרות שלא היה אדם בריא לגמרי. במעט מילים ובמעשים גדולים הוא דאג מדי שבוע להצלת חיים.
בתחילת ימי הקורונה, הוא עוד בישר בשמחה על השתלת הכליה ה-799. כמה ימים אחר כך כבר הופסקו השתלות הכליה בבתי החולים בשל מצב החירום. באמצע חודש מרץ הוא כתב לי כשדרשתי בשלומו: "אני ברוך השם בטוב. יושב בביתי, כאוב מאוד על מצב אחי בני עמי הנתונים בצרה ולא מוצא מנוח לנפשי".
"זכיתי להכיר אדם שהעניק לי ולרבים את היכולת לתת"
כזה היה הרב הבר. רק על אחרים חשב. על החולים בקורונה ועל כל הממתינים להשתלה שכעת לא ברור מתי יוכלו להיכנס לחדר הניתוח. הוא עצמו הקפיד לחלוטין. כמי שהבין שהוא מצוי בקבוצת סיכון גבוה, הוא לא יצא מביתו מאז התפרצות הקורונה ולא ברור לגמרי כיצד היא תפסה אותו. מביתו הוא המשיך לשלוח לי ולתורמי כליה אחרים בקשות להישמר והבטיח לי, כמו בעוד אחת מהודעותיו, ש"בקרוב נצא כולנו יחדיו מאפלה לאור גדול".
שוחחנו בתקופה הזו לא מעט והוא בעיקר דאג לי. כל ניסיון שלי לדרוש בשלומו נענה בתשובה קצרה שהוא בסדר, אבל הוא דואג לכל הממתינים להשתלות שלא ברור מתי יתקיימו. הרב הבר לא ידע את נפשו מרוב דאגה לזולת. כך הוא נהג בתקופת הקורונה וכך הוא נהג כל חייו. תפיסת "כל ישראל ערבים זה לזה" הייתה מבחינתו דרך חיים.
זכתה מדינת ישראל שחי בתוכה אדם כה מיוחד. הוא כמו נסך עליה חוט של חסד וטוב לב. ואני ברמה האישית, זכיתי להכיר אדם שהעניק לי ולעוד רבים אחרים את היכולת לתת. אני עוד רואה בראשי את התמונה שלו, בבוקר הניתוח לתרומת הכליה מלווה אותי, נעזר במקל הליכה. ונזכר כיצד הקפיד לבקר גם בימים שלאחר מכן.
מאות ישראלים חבים לו את חייהם. מעציב גם לדעת שעוד מאות אחרים שהיו צפויים להינצל בזכותו בעתיד, מצויים כעת בסכנה. ועם זאת, יש בי תקווה שאת עולם החסד שהוא בנה ואת מפעל חייו נדע כולנו להמשיך. תהיה זו ההנצחה המתאימה ביותר לאדם אחד יחיד ומיוחד שחי בינינו.
יהי זכרו ברוך