אין זה רעיון מקורי. את כיוון המחשבה הזה אימצתי לפני כמה שבועות ממאמר בעיתון בריטי, שעורר שם תגובות נרגזות. מקצת ההצעות שנדונו אז אינן נוגעות לנו כאן, וחלקן אינן מעשיות. ובכל זאת - יש היגיון כלכלי מוצק ומנה ראויה של צדק אנושי וחברתי בגישה שמבקשת מחברי "קבוצות הסיכון", שנמצאים מעל לרמת הכנסה שצריכה להיקבע, להסכים להגדלת המיסוי עליהם - כדי לסייע לתמיכה בצעירים בתקופת המגיפה שממאנת להיעלם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
נזכיר, למשל, כי גמלאים רבים נהנים מקצבאות נאות ורבים אף צברו רכוש והון במהלך העשורים האחרונים. ספק גדול אם לנכדיהם שמגיעים לשוק התעסוקה יהיו הזדמנויות דומות להתבסס. הצמיחה הנהדרת של המשק הישראלי אמנם לוותה בהתרחבות הפערים בין העשירונים, אבל הניבה למאות אלפי משפחות רווחה כלכלית.
זה הזמן לפנות לבני דורי להטות שכם, וניתן לעשות זאת בפשטות באחת או יותר מכמה דרכים:
- היטל חד-פעמי מדוד על פי גובה ההכנסות והיקף הנכסים.
- העלאת שיעור מס ההכנסה לקשישים בעשירונים הגבוהים באופן מתון.
- חידוש תשלומי הביטוח הלאומי או חלקם, גם על ידי בעלי יכולת הפטורים בגין גילם מתשלום כזה.
- מעין מלווה חובה כפי שהיה נהוג לפני שנים.
אין מדובר בפתרון כלכלי למשבר: הסכומים יכולים להצטבר למספר משמעותי, אבל לא כזה שמעצב את המציאות העגומה מחדש. העיקר הוא ליצור תחושה של שותפות בעול מצד אלה שלא מתדפקים על דלתות לשכות התעסוקה ואינם מחכים לדמי אבטלה. מחווה של סולידריות עם הצעירים. ובכסף אפשר יהיה, למשל, לדרבן הטבות עידוד לחזרה לעבודה, הסבה מקצועית וכדומה.
אני מתבונן סביבי ורואה את המובטלים שנים ספורות אחרי שהשתחררו מן הצבא, את המשרות שהתאדו, את העסקים שפתחו ויצטרכו לסגור ואת החרדה שלהם, שהחמיצו את השנים הטובות. הגיעה השעה לתת להם כתף.