ביום שהחלטתי להביא ילדים לעולם, נטלתי על עצמי אחריות לעתידם וגורלם - וכך גם ההורים שלי. באופן טבעי, יש מחויבות ראשונה לדור הצעיר. ילדים זו הזריחה של האנושות, ואם לומר את האמת - ככל שאני צופה בטלוויזיה, מתגבשת בי שאלה: ״האם הם רוצים אותנו עניים?״. 

אני בז לקונספירציות ובז יותר לאנשים שמוצאים את הזמן לעסוק בזה. לרוב מדובר בערימת נודניקים, אבל הפעם הייתי חייב לשאול את עצמי אולי באמת הם רוצים אותנו עניים? ואם חלילה זה נכון - אז בואו נשאל את עצמנו "למה?"

כי עם עני זה עם שקל לניווט, עם צייתן, עם שעסוק בהישרדות יום-יומית, עם שכל מה שנשאר לו זה להסתכל למעלה על ההנהגה ולא לפקפק במעשיה, לא להעביר ביקורת. עניים זה עם ירוד מורלית שלא לוקח סיכונים.

נתניהו, ליצמן ובר סימן טוב בתדרוך במשרד הבריאות‎
למה בוחרים תמיד להבהיל אותנו? | עיבוד: החדשות 12

שאלתם את עצמכם למה אף פעם נאום בטלוויזיה לא התחיל עם ידיעה חיובית או מרגיעה? למה בוחרים תמיד להבהיל אותנו על ההתחלה? כי פחד זה מנגנון מתוחכם שמצד אחד מגן עליך, ובאותו הזמן גם מחליש אותך, משתק אותך ולוקח ממך את השליטה. קצת כמו שהחברה שלך אומרת ״צריך לדבר״. לא חשוב מה היא תגיד, כך או כך אתה תגיע לשיחה מוחלש ובפאניקה.

עזבו את עולם האומנות שאליו אני משוייך, ובואו נדבר על כל אותם אנשים שלא יודעים אם הם יחזרו ביום ראשון לעבודה. האם אי הוודאות משרתת בסוף מישהו?

בעולם הכלכלה יש מושג שנקרא "נקודת האל חזור". אנחנו מאוד קרובים אליה וחייבים לשאול את עצמנו שאלות קשות - מה נעדיף: לשלוח אותנו ואת הדור הבא למעגל סגור של עוני? אל מקום שבו מערכות הבריאות ומערכות החינוך יחדלו מלתפקד? אילו חיים אלה בכלל והאם אנחנו מוכנים אליהם? האם אנחנו רוצים אותם? כשמה בעצם תלוי מנגד? מה נשים בסיכון? חיי אדם או את העולם החופשי?

לדעתי, יש לבודד את קבוצות הסיכון בלבד, לתת להם תנאי מחייה ברמה גבוהה והכי מכבדת - ולהזרים לתוכה תקציבים גדולים. את שאר השוק יש לשחרר תוך לקיחת סיכון.

הקורונה גבתה מחיר נפשי גבוה מדי, דרושות החלטות אמיצות 

מספרים, עקומות וסטטיסטיקות הם אויבי טבע האדם. תמיד נתחבר לרגש מאשר למספרים, אם נתבקש להקריב את חייהם של מאות אנשים תמורת הדברת הנגיף, אז היינו מסכימים. אבל מה שעוד בטוח זה שלא היינו מסכימים אם אחד הילדים שלנו היה נכלל בתוך המאות האלה. תמיד נגן על השבט שלנו, על המעגל הרגשי שקרוב אלינו ולכן אנחנו נמתין עוד חודשים ארוכים בבתים.

עוד מעט לא תהיה ״שגרה״ לחזור אליה - וחבל שאת זה מיטב פרשנינו לא מרבים לומר. האנושות כבר נבחנה בעבר ועמדה מול דילמות קשות - ולצערי גם פה זה מקרה שדורש החלטות אמיצות. אני סבור שעד עכשיו הקורונה גבתה מחיר נפשי גבוה מדי, אין פרופורציה בין מספר המונשמים לבין למעלה ממיליון מובטלים. התשובה ברורה - גם אם קשה לומר אותה או לכתוב אותה.

הסיכון בלחצות את נקודת האל חזור גדול מדי - ולא דיברנו עדיין על כל אותן קבוצות רדיקליות שיצמחו פה, את מעשי האלימות והביזה. ואני מאמין שעוד נגלה את ממדי ההרס של כל אותם כדורים אנטי-דיכאוניים שנהיה תלויים בהם והם יהפכו פופולריים יותר מקורנפלקס. 

קורונה בישראל, מסכות
נתקשה לחזור לשגרה אם נחצה את נקודת האל-חזור | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ודבר אחרון: יש פה שחקן ראשי במשבר, שחקן שאהוב על כולנו - ואין סרט אחד שלו שפספסנו, וקוראים לו האינטרנט. בניגוד למגפות הקודמות, הפעם התווסף האינטרנט. אנחנו מופצצים ביחסי הציבור של הנגיף - ואם תסתכלו טוב טוב גם תראו פרסומת שרצה ליד, כי העולם אולי ייגמר, אבל אתה לא יכול למות בלי החולצה החדשה הזו. אין גבול לציניות.

אז כשתראו היום את נביאי הזעם מצטופפים באולפנים במרחק מטריד, כשתבינו שמקבלי ההחלטות מקבלים בניגוד אליכם את המשכורת שלהם בזמן, כשתראו את המשפחה שלכם בזום בזמן שמנהיגנו חוגגים עם משפחותיהם, כשתראו עוד טיסה מגיעה לישראל באישון לילה (כששוב לא נרדמתם) - תשאלו את עצמכם שאלות קשות כמוני.

כי זה עוד זמן אפור שנותן לשאול שאלות, עד שתגיע תשובה עצובה שתהפוך למציאות של כולנו - זו שמעבר לנקודת האל חזור.