יותר ממיליון אזרחים הצטרפו בחודשים האחרונים למעגל האבטלה. חלקם, רואים לנגד עיניהם את קו העוני מתקרב לעברם במהירות שיא, למרות העובדה שרק לפני כחודש מצבם הכלכלי היה לא רע בכלל ואפשר להם חיי רווחה שפע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בתוך קבוצת האבטלה, או בשמה המכובס "קבוצת היוצאים לחל"ת", מצויה קבוצה קטנה יותר שכמעט כל חבריה מצאו את עצמם ללא עבודה: קצת יותר מ-30 אלף אריתראים חיים בישראל, מרביתם עושים את העבודות השחורות שהישראלים לא מעוניינים לעשות. הבעיה היא שברגע אחד ספקי העבודות השחורות כמו המסעדות, הברים, בתי הקפה, סגרו את שעריהם.
בניגוד לאזרחי ישראל, האריתריאים לא זכאים לפיצוי מהמדינה. אין להם רשתות חברתיות ענפות של עזרה הדדית וארגוני הסיוע הכלל-ארציים נוטים (לא כולם) להתעלם מקיומם.
חסכונותיהם של בני הקהילה דלים. אמנם רבים מהם נמצאים בישראל שנים רבות וכבר הספיקו לצבור סכומי כסף לא מבוטלים, אולם את המשכורות הם משגרים הישר למולדתם כדי לסייע לבני משפחתם להתמודד עם חיי העוני של קרן אפריקה.
כעת המצב בשטח הוא כשל חבית שמיום ליום מתמלאת בחומר נפץ, נדחסת בכוח, וכל מה שצריך זה ניצוץ קטן בשביל שהכל יתפוצץ. שהרי מי שאין לו כלום - אין לו מה להפסיד ומי שרעב יעשה הכל כדי לאכול. אפילו לפשוע. למעשה, גורמים במשטרה אומרים לי שאם לא יחולקו תלושי מזון לבני הקהילה, מפלס הפשע יאמיר ויתרבו עבירות הרכוש כמו פריצות ושודים. זה יתחיל, סבורים השוטרים, בתוך קהילת מבקשי המקלט (מאחר שרבים מהם מחזיקים בכסף מזומן), ואחר כך יגיע גם לאוכלוסייה הישראלית.
הסיטואציה בכל הקשור למבקשי המקלט היא אמנם מורכבת, אבל הפיתרון, לפחות לטווח הקצר, פשוט וזמין עד מאוד. בכל חודש מפרישים האריתריאים 20 אחוז ממשכורתם לחשבון פיקדון שנשמר בידי המדינה. הם מחויבים לכך עקב חוק מ-2017 שנחקק מלכתחילה מתוך המחשבה שפגיעה בכיסם תדרבן אותם לעזוב את ישראל. על פי החוק, הכסף שמצטבר מוחזר למי שבוחר לעזוב את הארץ.
כעת, ברור שבשלה השעה להשיב להם את הכסף, גם ללא עזיבתם. הסכומים לא מבוטלים וימנעו מאנשים להגיע לפת לחם. האבסורד הוא שיוזמת החזרת חלק מהפיקדון הוצעה ונידונה בין המל"ל, נציגי רשות האוכלוסין ומשרד המשפטים אבל לפי שעה אישור החוק מתעכב בגלל לחצים פוליטיים של קבוצות מדרום תל אביב המתנגדות למבקשי המקלט, למרות שקבוצות אלה יהיו הראשונות להיפגע אם האריתריאים של דרום תל אביב יתדרדרו לחרפת רעב.
אכיפת תקנות החירום באזור: מתמקדת בעיקר בבתי העסק
בנווה שאנן, מקום מושבם של חלק גדול מהמהגרים האפריקאים בישראל, ניתן לראות בימים אלה לא מעט ניידות משטרה. בכל הקשור לסגר, מתקיימת שם אכיפה בעיקר כלפי בתי העסק והחמארות. ביחס לשאר חלקי העיר האכיפה היא מינורית.
כשמוסיפים לכך את העובדה שאף אחד לא יודע כמה אחוזים ממבקשי המקלט ומהעובדים הזרים חלה בקורונה, מיעוט של הסברה בשפות האם ויכולת מצומצמת לבודד את מי שנחשף לחולי קורונה עקב ריבוי האנשים שגרים בצפיפות בדירות קטנות - מבינים שיש פה אסון הממתין בסבלנות מתקצרת להתרחש.
מחמם את הלב היה אילו בתקופה כזאת היה מי שמטפל בפלח החלש ביותר בחברה מתוך דאגה אנושית טהורה. המצב הוא אינו כזה, ואי אפשר שלא להבין את ההתמקדות הראשונית בעניי עירנו בעתות של חוסר ודאות.
למרות זאת, בניתוח המצב חובה להתייחס לקהילת מבקשי המקלט והעובדים הזרים בשילוב של כל הגורמים יחדיו: משטרה, רווחה ומשרד הפנים.