כשנכנסנו בשבוע שעבר בפעם הראשונה לדירה של אביבה ראיתי את חבילת המצות על השולחן, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אמנם חודש וחצי אחרי פסח אבל לפעמים מתקשים לזרוק חבילה מלאה. ידעתי מראש, מהתחקיר, שאביבה נאלצה, בשל המצב הכלכלי, לוותר על תרופות חיוניות ונאלצת לנסוע לבית החולים לקבל זריקות כי זה בחינם.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

בריאיון שאלתי אותה על התרופות, ואחרי שסיפרה על תופעות הלוואי הקשות של הזריקות וההרדמה - שאלתי על מה עוד היא מוותרת? "מחודש מרץ לא אכלתי לא תפוח ולא ירק", היא אמרה לי. "אתה יכול לראות, אני עדיין אוכלת את המצות של פסח".

לקחו לי כמה שניות לתפוס, להבין. שאלתי אותה פעמיים כדי להיות בטוח ששמעתי נכון: את עוד אוכלת מצות? "עד שלא ייגמרו המצות. אני לא קונה לחם, אני חוסכת", היא אמרה לי, כאילו שזה דבר מובן מאליו שחודש וחצי אחרי פסח - אדם לא יקנה לחם.

אביבה וידל
אביבה וידל, מהראשונים שהיו צריכים לקבל סיוע | צילום: החדשות 12

הממשלה שלנו מתגאה בכלכלה החזקה, באבטלה הנמוכה לפני הקורונה, אבל לכל אורך השנים האחרונות הזהירו שורה של ארגונים חברתיים שהנתונים אופטימיים מדי. תמיד הסבירו לנו שעבודה מחלצת מעוני. האקסיומה הזאת התבררה בשנים האחרונות כלא ממש נכונה. לפי נתוני ה-OECD, ישראל היא מהמובילות (כלומר מהגרועות ביותר) מבין מדינות המפותחות בשיעור העוני של אנשים עובדים.

אלו אנשים שאמנם לא נמצאים במעגל האבטלה, אבל השכר שהם מרוויחים נמוך מאד. לעתים מדובר במשרה חלקית בלבד והשכר בהתאם. רבים מהם, כמו אביבה ואתי, הסתדרו עם הקצבאות לפני הקורונה. חיו ממינוס למינוס, לקחו לעתים הלוואות והצליחו בקושי להישאר מעל פני המים. הבעיה היא שכל משבר קטן (נניח אישי-בריאותי) או משבר רחב כמו הקורונה גורם לאנשים האלה לטבוע. 

כשמיליון איש יוצאים לחל"ת והמעסיקים והעצמאים דורשים, בצדק, סיוע - דווקא החלשים ביותר נופלים בין הכיסאות. אביבה, חולת פיברומיאלגיה קשה, ואתי, אם חד הורית שלא יכולה לעזוב את הילדה, לא יכולות ללכת להפגין מול הכנסת. גם מקבלי קצבאות אחרים כמו הבטחת הכנסה או נכות מתקשים ללכת לצעוק. וכך נראה כמעט טבעי למדינה, למשרד האוצר, להמשיך עם החוק שקובע כי אסור לקבל כפל קיצבאות. 

הפגנת עצמאים בזמן הקורונה
הפגנות בזמן המשבר. דווקא החלשים ביותר לא יכולים לצאת ולמחות | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבעיה היא לא המקרה הפרטי של אביבה ואתי. הבעיה היא השיטה, המדיניות שרואה כמעט בכל מי שמקבל קצבאות רמאי פוטנציאלי. סוג של בטלן שרק מחכה ל-1,000 השקלים הללו כדי לשבת רגל על רגל ולא לעבוד. נדמה שישראל היא המדינה האחרונה בעולם, שבה מקבלי ההחלטות סוגדים לתאצ'ריזם, המדיניות חסרת החמלה של ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-80, שאמרה בין השאר: "אין דבר כזה חברה, רק אינדיווידואלים".

"מי שמתנגד לתיקון העוול בנימוק שזה יעודד אנשים לא לעבוד", אמרה לנו אביבה, "הוא כנראה לא חש מעולם רעב, לא יודע מה זה לישון בשבע בערב כדי להימנע מתחושת הרעב בתשע".

באנשים העניים האלה, אומרת מנכ"לית עמותת 121 טלי ניר, היה צריך לטפל קודם כל. לפני שמדברים על סיוע למעסיקים המיליונרים. העמותה הזאת, יחד עם עמותות אחרות, מנסה כבר שבועות לקדם את העניין מול האוצר. הרי מדובר ב-100 מיליון שקלים, באמת כסף לא גדול במונחי האוצר: עשירית האחוז מכלל תוכנית הסיוע. לא יהיה שימוש נכון יותר בכספי הסיוע מאשר לחלק אותו לאנשים שבאמת הכי זקוקים לעזרה. 

ביום שישי חזרנו לאביבה - ראינו את כמויות סלי המזון שהביאו לה עם לחם, חלב וירקות, שמענו את ההודעות של אנשים שהציעו לה להעביר לה כסף מדי חודש לחשבון.  אביבה היתה מובכת, סירבה להצעות האלה. "אני לא רוצה תרומות, היא אמרה לנו, אני רק מבקשת שהמדינה תעשה את תפקידה ותעזור ל-40 אלף איש שנמצאים במצב דומה".

בנימין נתניהו וישראל כ
"קחו אחריות, תקנו את העוול". נתניהו וכ"ץ | צילום: פלאש 90, הדס פרטוש, חדשות

לשר האוצר הנכנס, ישראל כ"ץ, יש הזדמנות במהלך קטן אבל משמעותי לתקן את העוול, לתקן את האטימות.   הוא הבטיח לעשות זאת, לטפל בסוגיה בהקדם, להעלות את זה כבר מחר בישיבת הממשלה. בישיבה הזאת אמורים השרים להצביע על הקמת לשכה לראש הממשלה החליפי. נקווה שאחרי ההצבעה על כפל הלשכות יישאר מקום גם לחוק שיאפשר כפל קצבאות. 

יניב, שהביא ביום שישי עם חבריו סל מזון גדול אמר לאביבה: "אם המדינה לא תיקח אחריות, אנחנו ניקח אחריות". זה מחמם את הלב אבל זה לא פתרון אמיתי. 

אדוני שר האוצר, אדוני ראש הממשלה וכלל שרי הממשלה: קחו אתם אחריות, תקנו את העוול של איסור כפל הקצבאות. כך תעניקו רשת ביטחון ותשפרו את החיים לעשרות אלפי אזרחים עניים, שאביבה ואתי בסך הכל השמיעו את קולם.