אחרי שלוש מערכות בחירות סוערות אפשר לומר שלא לממשלה הזו פיללו אזרחי ישראל - וגם לא חתני השמחה. הפרת הבטחות הבחירות, חציית הקווים, הפיצולים והלהטוטנות שנדרשה כדי להקים את הקואליציה הרחבה הוכיחו שוב שהפוליטיקה היא אומנות האפשר. אך עדיין, לפי סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב הציבור (57%) מעדיף את ממשלת האחדות על פני בחירות רביעיות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

הממשלה הרחבה הדו-ראשית עשויה לשים קץ לקיפאון ולמשבר הפוליטי המתמשך, או להוות מסגרת שתאפשר את המשך המשבר, השיתוק וההתכתשות הפוליטית באמצעים אחרים. שני מבחנים יקבעו כיצד ניתן יהיה להעריך את תפקודה וכיצד נזכור אותה: מבחן השיתוק ומבחן הפיוס.

מבחן השיתוק מתייחס למנגנוני הווטו ההדדיים, המעוגנים בהסדר הקואליציוני, שמעידים יותר מכל על חוסר האמון בין השותפים. ככל שייעשה שימוש נרחב יותר במנגנונים אלה, אנו עלולים להיתקל במציאות של ממשלת שיתוק הדדי וחשדנות מתמדת בין השותפים. לעומת זאת, ככל שהמנהיגים יגלו אחריות ומנהיגות ויתעלו מעל אינטרסים צרים כאלה ואחרים, ניתן יהיה למנף את הבסיס הפרלמנטרי הרחב של הממשלה לטובת יצירת הסכמות רחבות, ולקידום חקיקה ורפורמות חיוניות שיחלצו את המשק מהשפל הכלכלי וישימו אותו על נתיב של צמיחה כלכלית.

המדיניות הכלכלית שתידרש כעת כדי לחלץ את המשק ממשבר הקורונה תתבע רמה גבוהה של אומץ ציבורי למימוש צעדים מרחיקי לכת. זאת הזדמנות היסטורית לממשלת נתניהו-גנץ להיחרט בתודעה כממשלה שלא רק חילצה את ישראל ממשבר הקורונה, אלא ניצלה את המשבר כדי להניח יסודות איתנים לצמיחה ארוכת טווח ולחדש את מוסדות הממשל והמשק. זאת, בדומה לממשלת האחדות של 1988-1984 בראשות פרס ושמיר, שגם אם לא הייתה מופת לאמון הדדי, השכילה להישען על הקואליציה הרחבה כדי לקדם צעדים כלכליים דרמטיים שחילצו את ישראל מהסחרור האינפלציוני והניחו את הבסיס לצמיחה כלכלית בת עשרות שנים.

טיפול בחולה קורונה בבית החולים מעייני הישועה
משבר הקורונה - הזדמנות היסטורית לבצע צעדים אמיצים | צילום: Nati Shohat/Flash90

מבחן הפיוס מתייחס ליכולתה של הממשלה לנצל את הברית בין הצדדים הנצים, המייצגים קבוצות שונות בחברה הישראלית, כדי למתן את הקיטוב, להשתיק את שיח השנאה וחיפוש האויבים מבית, ולבטל את היוזמות שמלבות אותו כמו חוקי נאמנות למיניהם, חוקים המגבילים את חופש הביטוי, ויוזמות הפוגעות במערכת המשפט ובמוסדות הממלכתיים. דווקא העובדה שהקואליציה אינה בנויה על רצף אידיאולוגי של ימין-מרכז-שמאל (נעדרים ממנה שותפים טבעיים יותר מהימין, ויש בה שותפים לא צפויים מהמרכז ומהשמאל) יכולה להיות פתח להרחבת ההסכמיות גם בחברה הישראלית.

הממשלה הזו, יותר מכל ממשלה אחרת, צריכה לאמץ כקו מנחה לפעולתה את עקרון הממלכתיות, דהיינו קידום האינטרס הציבורי המשותף לטובת כל אזרחי המדינה. אחת הזירות למימוש עיקרון הממלכתיות היא מינוי בכירים. על הממשלה להשכיל למנות אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, שמינויים יהיו תוצאה של הליך מסודר לבחירת המועמדים הראויים, ולא תולדה של חשבונאות ונאמנויות פוליטיות.

ממשלה כזו תוכל לשמר "הפסקת אש" דמוקרטית לטווח הארוך, לנצל את הגיבוי הפרלמנטרי להעברת חקיקת יסוד כמו חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את מעמדם של חוקי היסוד והאיזונים והבלמים בין הרשויות ולאמץ תיקונים לשיטה הפרלמנטרית שיחזקו את יציבותה וימנעו את תסריט הבלהות של בחירות תכופות. התקווה כי ההסכמיות הרחבה תאפשר גם להתקדם בנושאי דת ומדינה פחות סבירה בהינתן הווטו החרדי, ולאור מסמוס חוק הגיוס וביטולו דה פקטו.

עם זאת, כל עוד ראש הממשלה המכהן או החלופי נאשם בפלילים, ברור שבכל הקשור להגנה על טוהר המידות ולמלחמה בשחיתות הציבורית, הממשלה הזאת נמצאת בגירעון גדול.

העמידה במבחן השיתוק ומבחן הפיוס תקבע אם ממשלת נתניהו-גנץ תיזכר במבט לאחור ככזאת שעשתה מהלכים אמיצים לטובת חילוץ המדינה מהמשבר הכלכלי ולקידום האינטרס הציבורי, או כזאת שהמיטה בושה על שותפיה ועל בוחריהם והעמיקה את חוסר האמון הציבורי בדמוקרטיה הישראלית.