חמישים שנים אני מגיעה לבית העלמין בבאר שבע לקברו של אחי. בהתחלה עם ההורים - אחר כך רק עם אמי, ובשנים האחרונות אנחנו, האחים והאחיינים. השנה לא אגיע. לא אפגוש את הנכדים של ד"ר צבירן ז"ל שממשיכים לבוא כל שנה ולא את שכנותיי לחלקה שבכל שנה אנחנו מתנשקות כמו אחיות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אני מאמינה שרבות מהמשפחות השכולות ינהגו כמוני. עם זאת, אני לא יכולה לדמיין לעצמי שוטרים או חיילים עומדים בפתח בתי העלמין ומרחיקים משפחות שכולות. אני קוראת למקבלי ההחלטות - אל תעשו את זה. אל תתנשאו על המשפחות האלה. אין לזה מקום.
רבים מבני המשפחות השכולות, במיוחד אלו שאיבדו את יקיריהם לא מכבר, מבקרים שם - ולא רק בימי הזיכרון. יום הזיכרון הוא לא פורים ואפילו לא ליל הסדר. יום הזיכרון הוא היום שלנו. תשאירו אותו לנו. תשאירו את ההחלטה למשפחות. אסור שהשער לבית העלמין ינעל. אף פעם.