סערה עצומה התחוללה לפני כשנה כאשר שר המשפטים הנכנס, אמיר אוחנה, אמר בריאיון ש"לא כל פסיקה של בג"ץ צריך לכבד ולא כל חוק צריך לבצע". נשיאת בית המשפט העליון הזדעזעה, וכמותה רבים רבים.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

הבוקר, עטויה בגלימה, ישובה על כסאה כשמימינה ומשמאלה עשרה שופטים, תעשה חיות מה שאמיר אוחנה העז רק לדבר עליו: הדיון שמתכנס הבוקר בשאלת יכולתו של ראש הממשלה לכהן הוא כולו ניסיון לקבוע שלא כל חוק של הכנסת צריך לכבד.

בפני אחד-עשר שופטי בג"ץ, תשעה מהם נוטים לשמאל ורק שניים לימין, לא אמורה להיות שום דילמה. להלן שלוש ראיות הזהב:

ראשית, החוק הקיים, שתוקן ב-2001 אחרי הלכת פנחסי ודרעי, קובע שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום עד לאחר הרשעה סופית בבית המשפט העליון. במונחי נתניהו: בערך שנת 2026.

אמיר אוחנה
צילום: Miriam AlsterFLASH90

שנית, מי שטוען שאין דומה הטלת הרכבת הממשלה להמשך כהונה בתפקיד כנראה לא קרא את הפרוטוקולים. החוק שאושר בידי חברי כנסת כמו טומי לפיד, אמנון רובינשטיין וראובן ריבלין, אושר במתכונתו זו מתוך רציונל אחד – למנוע מהדרג הלא נבחר את היכולת להחליט עבור הציבור.

"למה לתת לכנסת סמכות להשאיר אדם שהורשע בפלילים? כי זה לא פסק דין סופי", אמר רובינשטיין, ואילו ריבלין הוסיף מילים כדורבנות: "האיזון קובע שהכנסת היא הריבון ואסור לנו לסטות מזה קלה כחמורה. כאשר אדם נבחר פוליטית על ידי העם... יכול להיות מצב שבו ראש ממשלה רדוף. אם אתה בא ואומר שיחידים שלא נבחרו, שהעם לא רצה בהם, יכולים לבוא ולומר שהאיש הזה לא יהיה, אחרי זה תתברר צדקתו ובינתיים יקרה דבר איום ונורא לאדם שנבחר בדמוקרטיה".

שלישית, למי שגם זה לא מספיק לו, בא חוק הממשלה שנחקק באותה השנה וקובע: "הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה או שר בטרם החלו לכהן בתפקידו... ימשיך בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום". אם אסור להטיל את הרכבת הממשלה על אדם עם כתב אישום, למה המחוקק צריך לכתוב איפה יעמוד לדין? ואם המחוקק קבע זאת, זו הוכחה מתמטית שראה אפשרות לכהונה תחת כתב אישום.

בית המשפט העליון
בית המשפט העליון | צילום: פלאש 90

ועל כן, עצם הדיון ועוד בהרכב חריג בהיקפו, פירושו אחד: חיות וחבריה באמת משוכנעים שהחוק עבורם הוא המלצה בלבד. כאשר החוק מדבר הם טוענים שהוא שותק. כאשר הוא שותק – הם טוענים שהוא מדבר. ולא ב"סתם" חוק, כפי שהתרגלו, אלא בקודש הקודשים של הדמוקרטיה: הזכות לבחור ולהיבחר.

בימים לא רחוקים במיוחד, אותם שופטים ממש קידשו את הזכות הזו. רק בחורף האחרון הם דרסו, בפעם השישית ברציפות, חוק יסוד מפורש המונע ממי שהביע תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל להתמודד לכנסת. במרוצת השנים הם צפצפו על החוק ועל הראיות והעניקו כרטיס כניסה לכנסת לבוגד עזמי בשארה, למשתתפת המשטים חנין זועבי, לסייען הטרור באסל גטאס, למהללת השהידים היבא יזבק.

זלזול דומה נרשם גם ביחס לחוק יסוד: הלאום. לאחר שביססו מהפכה חוקתית שלמה, שנויה במחלוקת, על הטענה שחוקי יסוד הם החוקה הישראלית ויש להעניק להם מעמד על, דן בג"ץ כבר קרוב לשנתיים באפשרות לפסול את חוק הלאום, בטענה שהוא איננו חוקתי. אין גבול לשערורייה. אין גבול.

בית משפט מרוסן יותר, צנוע יותר, מקפיד יותר על החוק, היה דוחה על הסף את העתירות נגד כהונת ראש הממשלה ומטיל הוצאות על העותרים הסדרתיים. במקום זאת, חיות שולחת מדינה שלמה להמתין בנשימה עצורה. לכאורה - לשאלה מה יחליט בג"ץ. באמת - לראות אם אחד עשר שופטים בירושלים מתכוונים לשמור על החוק, או להפר אותו שוב. להם, כידוע, הכול מותר.