בדיעבד כולנו חכמים. אולי לא כולנו, אבל מי שלומד היסטוריה ובוחן במבט מפוכח את השתלשלות הדברים, יכול לקבוע ממרחק הזמן מה היה נכון ולא נכון לעשות, ומה יכול היה לסמן את הכיוון שישראל הולכת אליו בלבנון. זה נכון לגבי השנים שבהן פעלנו ברצועת הביטחון, וזה נכון גם לפתיחת המלחמה ההיא, 18 שנה לפני שהמוצב האחרון של צה"ל יתפנה מהשטח ויחזור לגבול. ולפעמים גם לא צריך את חוכמת הבדיעבד, ואפשר לדעת בזמן אמת מה עומד לקרות, אבל בשביל זה צריך גם מזל, וזה בדיוק מה שקרה לי בחודש מאי 1982.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אחרי שגרה של פיגועים וקטיושות, שר הביטחון אריאל שרון ז"ל המשיך במאמצים לקדם את התוכנית שלו לפתיחה במבצע רחב בלבנון, ונותר לו מחסום אחרון בדרך למטרה: ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, שכידוע, פחות התלהב מהעניין.

כמו תמיד, לצד השיקולים הצבאיים לפתיחה של מבצעים גדולים, חשובה לא פחות דעת הקהל, והלחץ שהיא מפעילה על המנהיגים. פייסבוק וטוויטר לא היו אז, רק ערוצים ממלכתיים, וכנראה שהזעקה של תושבי הצפון לא הגיעה עד לירושלים. אז מה עשה שרון? עזר לזעקה האותנטית הזו להגיע, ואולי אפילו יותר מזה. התושבים אומנם דרשו פתרונות ושיפור מיידי במצב הביטחוני, אבל מבחינתם זה לא היה חייב לכלול נסיעה על כביש ביירות - דמשק, והכרות קרובה עם בירת לבנון.  

חיים הכט ומנחם הורוביץ על רקע העיירה ג'זין שבלבנון
מנחם הורוביץ וחיים הכט על רקע העיירה ג'זין בלבנון | צילום: באדיבות המצולם

בהיותי כתב גלי צה"ל בצפון, קיבלתי הודעה על ביקור מיוחד של שר הביטחון באצבע הגליל. שרון לא הגיע כדי לקיים התייעצויות בפיקוד הצפון או לבדוק את ההיערכות בגבול, אלא כדי לשוחח עם התושבים, או כפי שפוליטיקאים אוהבים לומר "להרגיש את השטח".

כבר בשבע בבוקר הוא הגיע למרכז המסחרי בקריית שמונה והתפלא למצוא אותו שומם: "מה, כולם ישנים פה?" הוא שאל אותי באכזבה. בצוהריים עוד חיכתה לו ישיבת ממשלה קריטית, והוא הרי דאג באופן אישי שבגין ישמע את הקולות מהשטח – והנה הוא בשטח, אבל אין קולות! אריק החליט להתקדם, ונסע איתנו למטולה – לא בדיוק מקום הומה ותוסס, אבל לפחות יש שם פרצוף מוכר וידידותי: ראש המועצה המיתולוגי, יוסי גולדברג, שכבר התחיל את יום העבודה שלו.

בזמן ששרון וגולדברג ישבו להם בקומה השנייה של בית המועצה, אני חיכיתי עם עמיתיי העיתונאים בקומת הכניסה, ורציתי לעדכן את מערכת החדשות של גל"צ שעדיין אין מה לדווח מהאירוע. טלפונים סלולאריים עוד לא היו ("אז איך אפשר ככה להיות עיתונאי?!" שואלים אותי היום בתדהמה), אז הרמתי את שפופרת הטלפון של בית המועצה, אבל כשקירבתי אותה לאוזן התברר לי שיש לו קו משותף עם הטלפון שבלשכה למעלה. אי אפשר היה לטעות בקול: "כַּשַל כוח הסבל", אמר שר הביטחון שרון מצד אחד והמשיך לתאר רשמים מהמפגשים המרגשים שלו הבוקר עם תושבי הצפון, "כן, כן" השיב לו ראש הממשלה בגין מצדו השני של הקו. אחר כך שרון העביר לראש המועצה את הטלפון, וגולדברג חזר על אוטו מוטו "כַּשַל כוח הסבל, אדוני ראש הממשלה".

שרון עם ראש הממשלה בגין בכנסת, 1977
כך עליתי על הקו בשיחה של שרון ובגין | צילום: סער יעקב לעמ‏

מצד אחד לא יכולתי להתנתק מהשיחה, אבל מצד שני הבנתי שזה בעייתי, ורק כדי לוודא שאני לא הוזה העברתי את השפופרת לידידי חיים הכט, אז כתב קול ישראל בצפון, שהיה המום לא פחות ממני. כשהוא סגר בעדינות את השפופרת הסתכלנו אחד על השני והבנו מה בדיוק קרה שם.

אחרי המפגש במטולה, כשהוא מצויד ב"קולות מהשטח" שרון מיהר לעלות על המסוק ולשוב לירושלים, שם התקיימה, כאמור, ישיבת ממשלה בנושא המדיניות הישראלית בגבול הצפון. 

אם קצין מודיעין סורי או לבנוני היה מתחבר לקו של ראש המועצה במטולה (אין סיכוי), והיה מכיר את האופי של אריק שרון (זה דווקא סביר מאד), כנראה שהשיחה הזו היתה רמז מספיק עבה למה שעמד להתרחש באזור הזה כמה שבועות אחר כך. את מה שקרה במשך 18 שנים אחר כך, מעטים מאד חזו בזמן אמת.