הימים הם ימי קורונה, וככל שהנגיף יתפשט בעולם הוא ישפיע עלינו בכל מיני צורות. גם בלי חלילה לחלות ולהתאשפז, אנחנו מגלים שדברים שנראו לנו מובנים מאליהם, פתאום דורשים חשיבה מחדש. ראש הממשלה ביקש להימנע מלחיצות ידיים? אולי זה זמן טוב להתחיל בדברים אחרים, ולאפסן לכמה חודשים את שתי המחוות שמלוות כמעט כל מפגש בין חברים ומכרים – החיבוק והצ'פחה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
זה לא עומד להיות פשוט: אנחנו אוהבים לראות את עצמנו כעם נטול גינונים, משפחה אחת גדולה וצפופה, שבה נציגת שירות לקוחות יכולה לקרוא לך "נשמה", ואדם שאתה לא מכיר ישעין עלייך יד בלי להתבלבל. סחבקים, אתם יודעים.
תמיד היינו כאלה, ואהבנו להתגאות בזה. מול מה שנתפס כ"קרירות" או טקסיות מוגזמת, הישירות הישראלית המפורסמת התבטאה לא רק בהתעלמות מנימוסי שפה ופניות רשמיות, אלא גם במחוות של קירבה גופנית.
בשנים האחרונות זה אפילו התגבר, ופלש, לאט אבל בטוח, גם למגזר הדתי.
אני עוד זוכר את הימים הלא מאד רחוקים שבהם גם פגישה עם חברים טובים התחילה בלחיצת יד חזקה. זה הספיק לגמרי כדי להעביר מסר של קרבה ואפילו של אהבה. היום, בלי חיבוק חזק וכמה טפיחות על הגב אין על מה לדבר. נפגשת עם מישהו מוכר? מיד הוא יבדוק מה מצב השכמות שלך, וירגיש מקרוב את האריג של החולצה החדשה והניחוח של האפטר שייב. המהדרין אף יוסיפו סטירה קטנה, כדי לסמן שאין ביניכם שום מרחק או סודות. אחוקים, נו.
גם בפוליטיקה הגבולות מטשטשים וכמו שאורן חזן תפס את דונלד טראמפ לסלפי בהפתעה, כך כל אחד מרגיש שלחיצת יד זה כבר פאסה, וצריך יותר ממנה כדי להראות קרבה אמיתית. יותר מזה, אם אתה לא בן אדם של חיבוקים וצ'פחות, יכול להיות שאתה חוטא בחטא הגדול ביותר בתרבות הישראלית: אתה פשוט מתנשא.
והקרבה הזו היא לא רק עניין פנים-מגדרי: גם אצלנו אפשר לראות חיבוקים ונשיקות נטולי הקשר רומנטי בין גברים לנשים. הרי אם כולנו משפחה, לא תחבק את אחותך?
לפעמים, באירועים חברתיים כאלה ואחרים, אני עומד ומשתאה מול פגישה של שני אנשים שמיד אחרי שצד שלישי עורך ביניהם היכרות כבר עוברים לשלב הנשיקה בלחי, ולא רק. חברים – לפני שנייה הייתם שני זרים מוחלטים ועכשיו אתם כבר נצמדים ומתחככים זה בזה?
ואפשר לחשוב שכל החיבוקים והנשיקות והטפיחות והצ'פחות וצמצום המרחק הפיזי לאפס - כל אלו הם רק ביטויים חיצוניים של תחושות פנימיות, נכון? אבל בעצם זו הבעיה בתופעה הזו: היא ריקה מתוכן. ממש כמו גבר ששולח זר ורדים ענק לאשתו בט"ו באב כי הוא מרגיש שכך מצופה ממנו, המחווה הפיזית לא מבטאת את המצב הנפשי. זה לא שהיום אנשים אוהבים יותר, הם פשוט מוחצנים יותר, ולפעמים גם רגישים פחות.
כאשר אנשים נופלים זה על צווארו של זה בכל פעם שמגיעים לארוחת שבת או נפגשים לקפה ברחוב – החיבוק הופך לדבר סתמי. בואו נחשוב רגע על הביטוי השגור ביותר בעברית העכשווית לתיאור התלהבות או אפילו התרשמות חיובית: "מדהים" (האמת היא שמבטאים את זה כ"מדים"...). כל ציור של ילד קטן, כל סלט במסעדה, כל חופשה קצרה, כל שיר חדש – הכל מדהים, אבל אנחנו לא באמת נדהמים, אלא במקרים מאד נדירים.
אז החיבוק החברי הוא כמו ה"מדהים", ואני דווקא מעדיף לשמור אותו למקרים של שמחות או חלילה צער, לרגעים של התרגשות גדולה, לפגישות יוצאות דופן שבהן חיבוק יכול לגשר על המחסור שלנו במילים כדי לבטא את הרגשות. סתם מפגש בקופה של הסופר? נדמה לי שלחיצת יד (נקייה מקורונה כמובן) וחיוך זה בהחלט מספיק.