בימים אלה, בהם אנחנו סופרים עדיין כל חולה קורונה שנוסף לרשימה בתקווה שלא נעבור חלילה לספור קורבנות, הולכת ומתפתחת מחלה חמורה לא פחות – מחלה שקופה, בלתי נראית ובלתי מדווחת, אבל כזו שתכה בחברה הישראלית לא פחות: מכת האבטלה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בכל רגע מאבדים מאות עובדים את הביטחון התעסוקתי שלהם, רגע לפני פיטורים שיגיעו בתוך זמן קצר; עצמאים שאין מי שיעזור להם; פרילנסרים שחיים משוטף+30 או 60 שבזה הרגע תזרים המזומנים שלהם נקטע, ובעוד חודש-חודשיים חשבון הבנק יתרוקן. מילא החברות הגדולות – הן יכולות אולי לשרוד, וגם להתאושש מהר. אבל מאות אלפי ישראלים שמתנהלים גם ככה בקושי נידונים לחודשים של קשיים כלכליים, ואין מי שבאמת יעזור להם.
הפוליטיקאים? במשך שלוש מערכות בחירות זה לא העסיק אותם. קחו את אריה דרעי למשל – פעם עוד החזיק מעצמו נציג של "השקופים", אבל זה לא הביא לו מנדטים. עכשיו הוא מושקע במותג נתניהו וביהדות המצביעים. גם הליכוד נטש את השיח החברתי לטובת ההסתערות על כל מי שחלילה מחפש שותפות עם מי שאינם יהודים, וכחול לבן, שנגררו לשיח הזה בבחירות האחרונות, מגלים כמה קשה לחזור מהבטחת בחירות.
ונתניהו עדיין יושב ליד ההגה, ראש ממשלה של ממשלת מעבר נצחית שמנהלת כרגע את המשבר מבלי שקיבלה למעשה מנדט, וספק אם תישא בתוצאות. אולי לכן כולם נוקטים זהירות יתר, אולי זו הסיבה שחלק מהשרים שנכחו אתמול בדיון הסוער בו התקבלה ההחלטה לסגור הלכה למעשה את ישראל מודאגים מאוד מהתוצאות, מאותה מגפה שקטה ושקופה שתוך ימים תורגש היטב בכל בית בישראל – המיתון, האבטלה והקריסה הכלכלית של מאות אלפי ישראלים שלא יהיה להם למי לפנות.
האם שר הבריאות שלנו יישא בתוצאות? האם הבוחרים שלו יבואו איתו חשבון על הקריסה הכלכלית? ומדוע אותם שרים טוענים שכל מי שחושב אחרת בתוך מערכת הבריאות מושתק וחושש לצאת נגד ליצמן? אותם שרים גם מודים שהם לא בטוחים שהיחסים המיוחדים של נתניהו עם ממשל טראמפ לא מתערבבים בהחלטות שהתקבלו, כפי שאמר אחד הגורמים הבכירים שמטפל במשבר: "יש מדינות שחייבים להן יותר".
שלא יהיה ספק: חייבים לפעול בתקיפות נגד נגיף הקורונה. נדרשים צעדים קשים וכואבים, כמו בכל משבר בקנה מידה כזה. אבל באותה מידה חייבים לחשוב באותה רצינות על המגפה השקטה שמאיימת עלינו.
באופן פרדוקסלי, שנים של הזנחת מערכת הבריאות – ייבוש תקציבים, מחסור בכוח אדם, הזקנה במסדרון שפוגשת עכשיו את הקורונה – הן שמכתיבות כעת את הצעדים הדרסטיים כדי למנוע את קריסת המערכת. הצורך להשתמש בנשק לא קונבנציונלי להילחם בנגיף אחד מביא עלינו מגפה שנייה, חמורה לא פחות. היא תשפיע על כל בית בישראל גם כשהקיץ יגיע וירסן, בתקווה, את הנגיף, וגם כשיימצא בעזרת המדע החיסון המיוחל.
לצערנו, סדרי העדיפויות הם תמיד הכאן והעכשיו על חשבון המחר. ככה זה היה עם תקצוב מערכת הבריאות, וכך זה עכשיו עם ניהול המערכה בנגיף: קודם נעצור אותו, ואחר כך נתפנה לדון במחיר – אותו, גם הפעם, ישלמו השקופים, אלה שחייהם עומדים להתהפך בזמן שאנו סופרים נדבקים, אלה שכבר למדו אחרי שלוש מערכות בחירות ודיבורים על רביעית שבסוף אף אחד לא באמת סופר אותם ואת מה שמטריד אותם. אלה שנלקחים כמובנים מאליהם כל עוד הם בגוש.
אסור לוותר על הצעדים הנדרשים והכואבים כדי להילחם בקורונה ולהציל חיים. אבל באותה מידה הגיע הזמן לקחת בחשבון את אלה ששילמו את המחיר הכלכלי-חברתי וימצאו את עצמם לבד, עם חשבון בנק ריק, עם המתח, החרדה והקשיים הקיומיים אחרי שהכותרות ותשומת הלב ינדדו לסיפור הגדול הבא. סדרי העדיפויות יישארו בדיוק כפי שהם היום: החיים עצמם בתחתית הרשימה.