אהוד ברק אמר פעם שישראל היא "וילה בג'ונגל". עכשיו צריך לשנות את ההגדרה: ישראל היא "וילה בין עיי חורבות". המרחב הערבי סביבנו בקריסה, מתרסק לשברים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מדינות שלמות מתפרקות ללא תקנה בלהבות של מלחמות פנימיות - סוריה, לוב, תימן,עירק, סומליה. הן קיימות כחטיבה מדינית מאוחדת רק על המפות. מדינות אחרות דוהרות אל חורבן במדרון ההתרוששות: מצרים, שאינה מסוגלת להאכיל 100 מיליון בני-אדם, ירדן המיובשת שתושביה מתביישים שמהברזים זולגים מים מישראל, לבנון מזמן בפשיטת רגל כלכלית ועוד מעט תכריז על חדלות פירעון, אלג'יריה הענקית במשבר שאין לו תרופה, אפילו מדינות הנפט תפוחות הארנקים במפרץ - סעודיה, איחוד האמירויות, קטר וכווית יאבדו את עושרן - לפי קרן המטבע הבין-לאומית -בעוד עשור או שניים.
תמונת האמת: חזון תחיית הערביות מתפוגג
החזון הנוצץ של תחיית הערביות שראשיתו לפני יותר ממאה שנים מתפוגג ומתאדה ממש מול חלונותינו. הנוף משתנה במהירות, מראות של הרס אדיר-ממדים, מיליוני פליטים חסרי-ישע, אין ספור ערים וכפרים שפשוט נמחקו, מדבריות שכובשות אדמות מעובדות ומעל לכל תנופת בריחה של כל מי שמוצא דרך להגר. זו תמונת האמת.
הלאומיות הערבית נחלה כישלון היסטורי איום. לא עלה בידה לכונן מדינות מודרניות יעילות, לבנות חברות משגשגות ובוודאי של להגשים את חלום האחדות שנכספו לו. הערביות הפוליטית יורדת, למעשה, מן הפרק. הערבים גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם אבל נפרדים מן האמונה בעתיד האומה.
המשטרים רקובים בדרגה זו או אחרת, נגועים בשחיתות, דיכוי ועריצות מסוגים שונים. הצבאות הערביים הגדולים שהכרנו הפכו צללים של מה שהיו. אפילו הצבא המצרי - הגדול מכולם - אינו מצליח לסיים את המאבק בדאע"ש של סיני ועסוק בבציעת נתחים שלמים מן המשק המקומי. חילות האוויר המצוידים במיטב המערכות של סעודיה והאמירויות חסרי אונים מול לוחמי שבטים ממחוז נידח בתימן. ערב רב של מיליציות נותן את הטון ומוחק את הגבולות ששורטטו לפני כמאה שנים.
גם הזרם הליברלי בקרב הציבור וגם האחים המוסלמים והסלפים בשלל גווניהם נתקעו במבוי סתום. אין מוצא מפני שכל הרפורמות שמצהירים עליהן בתרועות רמות אינן מובילות לפתרונות של ממש.
הטאבו נשבר: עוד ועוד ערבים מתבוננים מחדש בישראל ובמפעל הציוני
ארה"ב - גם אחרי טראמפ - תחתור להקטין מעורבות ישירה באזור. רוסיה חודרת מחדש לזירה, אבל אין לה עוצמה כלכלית מספקת. האירופים די משותקים, וייקחו עוד כמה שנים בטרם יופיעו כאן הסינים כשחקן שאינו רק ענק סחר והשקעות.
יותר ויותר ערבים מתבוננים מחדש בישראל וביחסם כלפיה. ברשתות החברתיות כבר מותר לציין את הישגיו של המפעל הציוני שכבר נראה להם פחות נתעב משהיה אך לפני דור מותר כבר להכיר בשואה ולהודות שיש ליהודים זכות כלשהי בארץ.
ולתוך הריק של מפולת הערביות נכנסות ברגל גסה שתי המעצמות האזוריות הלא-ערביות: אירן וטורקיה. לשתיהן עבר אימפריאלי ותיאבון להיות "אח גדול" לערבים החלושים. שתיהן פועלות - כל אחת בשיטותיה - לתפוס מאחזים והשפעה בכל פינה שרק אפשר. יש ביניהן התחרות, אבל הן למדו להימנע מהתנגשות. שתיהן מטפחות עוינות לישראל ונמצאות על מסלול של עימות עמה-בסהר הפורה (אירן) או באגן המזרחי של הים התיכון (טורקיה).
כיצד ננהג?
בקצרה: על ישראל להכיר במגבלות של שותפות עם מה שנוהגים לכנות "המדינות הסוניות" צריך לשתף פעולה מול שתי המעצמות הלא-ערביות, לאבטח, למשל, את נתיבי השיט בים האדום ולנתץ את השאיפה הפלסטינית לכוח וטו על קשרי הערבים עם ישראל. אבל תמיד לזכור את חולשתם הכרונית של שותפים אלה ולא להניח להם לגרור אותנו להרפתקאות מיותרות מול אירן וטורקיה, הסכסוף הערבי-ישראלי דועך ואולי יגיע למעין אי-לוחמה מעתה חייבת ישראל להתמודד מול סכנות אחרות.