ההנחה הרווחת היא שהגורם החזק במערכת הבחירות לא רוצה עימות. זאת הסיבה שנתניהו לא התעמת עם לבני ב-2009, לא יאיר לפיד או שלי יחימוביץ' ב-2013, לא עם בוז'י הרצוג ב-2015, לא עם גנץ-לפיד ב-2019 מועד א' וגם לא במועד ב' עם גנץ לבדו.
אז מה השתנה? בשבועות האחרונים מקורבים לנתניהו בליכוד אמרו לו שהוא חייב ללכת על עימות פומבי. "גנץ מגמגם בראיונות ולידך בעימות הוא ירעד", אמר לו ח"כ בולט. אחרים גם לגלגו בפניו על יכולותיו התקשורתיות של גנץ, וטענו כי זה יהיה "דיל ברייקר" של התיקו הבלתי נגמר. נתניהו הנהן. "אחשוב על זה", השיב למי שהציע.
אלא שבתוך תוכו נתניהו חשש. הוא זוכר היטב שכשהגיע לעימות כחלש מול שמעון פרס - הרוויח נקודות חשובות כשפרס הובלט באפרוריותו, אבל הוא גם זוכר עימות אחד ספציפי מול איציק מרדכי אליו הגיע כחזק ונדרס באמצעות האמירה האלמותית "ביבי, תסתכל לי בעיניים". אחרי שורת התחבטויות, נתניהו הגיע למסקנה שבנקודת הזמן בזאת, העימות יכול לשרת אותו ולהבליט את חוזקותיו.
עימותים לא אמורים להיות גימיק שאחד המועמדים שולף כדי להביך את האחר. זו אמורה להיות מסורת בסיסית בחברה דמוקרטית. אלא שבישראל 2020 בה הכל סובב כן ביבי לא ביבי, מה בעצם ההבדלים הגדולים בין 2 המפלגות? אני לא בטוח שיש כאלה - לפחות לא בולטים. אם קיימים הבדלים, הם לא אידיאולוגיים וממש לא בנושאי מהות - אלא נעוצים במישור הסגנוני.
ולסיום: נתניהו הציע, וגנץ חייב לגלות אומץ ולהרים את הכפפה. אולי ככה יישבר התיקו הזה, שמתיש את כולנו כבר שנה שלמה.