לפתע שמעתי שירה מהחלונות, והתנתקתי מהמסכים

כבר כמה שבועות שהשאלה "איזה יום היום?" לא ממש מעניינת. משבר הקורונה, ששולח אותנו עמוק לבתים, הפך גם את מקום מגוריי, ירושלים, ללא רלוונטי. אני נעלם מול מסכים, וגם אם הייתי בקיבוץ, בלב מדבר או בבנגקוק - זה לא היה משנה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אבל אתמול בשעות הערב, קרה משהו אחר: בין עדכון על שיא עצוב חדש באיטליה לבדיחות על הצרות של בוריס ג'ונסון, יצאתי לחלון ושמעתי שירה. החלשתי את כל המכשירים שזעקו כותרות בביתי, ושמעתי שירה: "לכה דודי לקראת כלה".

אני חי בעיר הזו כמעט כל חיי, גם ביקרתי לא אחת בבתי כנסת - אבל כזה דבר לא ראיתי. כמעט בכל חלון דמות או שתיים נאחזים בתחושת הקהילה, שרים ומתפללים יחדיו. חשבתי לעצמי: "צריך גם ככה להזיז את הרכב לחניה טובה יותר", וירדתי למטה - והנה מניין ספונטני נוסף, בסגנון קצת שונה: חזן (אולי) מבית הדירות בצומת של רחוב הטייסים מברך, וקולות ילדים מהבית הישן ברחוב ניל"י יחד עם קול עמוק מהבלוק העצום ברב ברלין עונים לו "אמן" ושרים איתו. מתפללים.

בסיום התפילה כולם בירכו זה את זה מהחלונות "שבת שלום". אני החלטתי לחכות, ולהזיז את הרכב רק מחר.