בני גנץ הוכיח עכשיו כי מה שנחשד בו אכן נכון: הוא איננו מדינאי ורחוק מאוד מהבנה בסיסית של המשחק הבין-לאומי. הוא הניח אתמול לנתניהו בתרגיל ערמומי טיפוסי למלכד אותו, לגמגם כמה מילים בזכות סיפוח בקעת הירדן ומעבר לזה לדרבן את הנשיא טראמפ להגיש את "עסקת המאה" שלו.
נתניהו בדברו על סיפוח עכשיו של בקעת הירדן פועל בחוסר אחריות מטעמים אישיים מובהקים אף שהוא עצמו הביע בעבר נכונות להשאיר את צה"ל לאחר חתימת חוזה שלום עם הפלסטינים רק "על נהר הירדן" ולא בכל הבקעה. הוא מאיץ בטראמפ להציג תכנית גם כן מנימוקים אישיים צרים הנוגעים לבחירות בתקווה שהציבור יראה בתכנית כזו פרס שנותנת ארה"ב לישראל בזכותו של ראש ממשלה אדיר השפעה בוושינגטון.
גנץ צריך היה לבקר את שני המהלכים האלה של מתחרהו ולא להיגרר אחריהם. סיפוח בקעת הירדן "בהסכמה בין-לאומית" הוא מוצר שאיננו נמצא על שום מדף. זו פשוט אמירה ריקה מתוכן שהסתירה הפנימית בתוכה מבטלת את ערכה.
גנץ כמו נתניהו יודע היטב שסיפוח הבקעה יוביל להשהיה של חוזה השלום עם ירדן ואולי לביטולו המוחלט על ידי המלך עבדאללה. גנץ יודע כמו נתניהו שסיפוח הבקעה עלול להנחית מהלומת מוות על השיירים של הסכם אוסלו ובכל זאת, בלא שיקול דעת, עשה זאת.
הצגת תכניתו של טראמפ לפני הבחירות לא תסייע בסופו של דבר לאיש אבל תגרום נזק ודאי למדינת ישראל בהמשך הדרך. הקו המסורתי הנבון שבו נקטו ממשלות שונות בירושלים עד היום היה להעדיף מו"מ ישיר עם הפלסטינים, שפי שהיה באוסלו ובימי אולמרט, על פני הצגת תכנית אמריקאית, כפי שהיה בממשלה קודמת של נתניהו.
שום תכנית אמריקנית לא תספק את כל צרכיה של ישראל. בראש ובראשונה בתחום הביטחוני שעל כן שכר ההיבטים החיוביים של תכנית כזו יצא לבסוף בהפסדנו. האמריקנים צריכים להיות זמינים להיכנס לשלב אחרון של מו"מ אם עוד יהיה כזה במקום שישראל תעמוד מול הצורך להסתייג מתכנית של הנשיא כאשר מתחילה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תסתייג לחלוטין ממנה.
למדנו שיעור מיותר לחלוטין: איוולת יש בשני המחנות.