ישראל עומדת בפני מערכת בחירות שלישית ללא הכרעה, אבל הפוליטיקאים לא מוכנים לעשות אפילו את המינימום הנדרש כדי לשבור שוויון. גנץ ונתניהו מספקים תירוצים עלובים לסירובם להתייצב הפעם לעימות, ואולי יש סיבות טובת לכך שהם רוצים, למעשה, להשאיר את המצב כמו שהוא.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אחרי שתי מערכות בחירות שהסתיימו ללא הכרעה, אתמול (ראשון) עלתה יוזמה להציב את שני המועמדים לראשות הממשלה לעימות שאולי ישיג את שובר השוויון הנדרש. אבל בשני הצדדים מיהרו לדחות את היוזמה על הסף. בליכוד אמרו שיסכימו לשקול לחיוב עימות רק אם גנץ יגיע יחד עם טיבי, בעוד שבכחול לבן טענו שהם לא מוכנים להתעמת עם נאשם בפלילים.
עימות בין אנשים שמבקשים לקבל את אמון הציבור להנהגה הוא מסורת דמוקרטית ותיקה ומקובלת במדינות רבות בעולם, אבל בישראל הפוליטיקאים רמסו אותה בשל אינטרסים פוליטיים נקודתיים וציניים. ראשי ממשלה מכהנים הגיעו למסקנה שאין להם אינטרס לעמוד על אותה במה עם אלה שרוצים להחליף אותם, ולאחרונה גם הטוענים לכתר לא מתייצבים לעימות מחשש שחוסר הניסיון התקשורתי שלהם יבלוט באירוע כזה יתר על המידה.
לאף אחד אין תעודת ביטוח שעימות ישיג את ההכרעה הרצויה אבל לציבור מגיע לדעת שהפוליטיקאים באמת הפכו הפעם כל אבן בדרך לקלפי, בייחוד בתקופה שבה אמון הציבור בפוליטיקאים הגיע לשפל של ממש.
יכול להיות ששני הצדדים מדברים על הכרעה אבל נתניהו לא יתנגד לסבב רביעי שישאיר אותו על כיסא ראשות הממשלה, כפי שקורה כבר יותר משנה. גנץ, מצד שני, מעדיף לשמר את המצב הקיים מאשר להסתכן בהכרעה לצד השני. בסופו של דבר כולם מתבצרים באזור הנוחות שלהם באופן שרק מרחיק אותנו מלהגיע לסוף הסאגה הפוליטית המתישה והמביכה בתולדות המדינה.