מתגעגע לזמנים שהיה לנו את הפריבילגיה לשבת בסלון ולשנוא את האחר, למדוד את מפלס החיוכים של עמית סגל ולדאוג, ובעיקר לקוות, שלא יסתירו לבני גנץ את הפרומטר. תודה לכן עמודות של מנדטים שעמדתן שם בין השבטים ונידנדתן אותנו למעלה ולמטה. נתגעגע לגן המשחקים שלכם.
אם אני כותב לכם בתור המבוגר האחראי אז כנראה שבאמת סוף העולם קרב. באתי לומר לכם בשם ציבור רחב: במציאות המוזרה שכותבת את עצמה בכל יום ביומו, הבוחרים ואני שהקפידו לבוא ולבחור בכם שוב ושוב מבקשים דבר אחד: אל תקיימו את הבטחות הבחירות שלכם, לא נדרוש מכם לקיים ולא נכעס עליכם. אבל אנחנו כן נכעס אם לא תקיימו הבטחה אחת: להבטיח את שלומנו ולפעול לטובת כלל הציבור, להבטיח את שלום הימין והשמאל, את שלום ערביי ישראל והדתיים.
אני קורא להקמת ממשלת אחדות-חירום בישראל, כי אין פתרון אחר ואין לזה זמן כרגע. ולקורונה לא אכפת מי יהיה ראשון. השנאה תחכה לימים יפים יותר. למי אכפת מי ניצח בזמן הזה שכולם מפסידים?
אם יש דבר אחד שאני הכי גאה בהיותי ישראלי זו הערבות ההדדית. אם תיפול בניו יורק בסנטרל פארק אולי תמהוני יבוא בטעות וישאל לשלומך. אבל פה בישראל הדביקה והמדבקת אם אתה נופל כולם ירוצו אליך וירימו אותך. זה היופי בישראל ואת זה פספסנו כבר כל כך הרבה שנים.
בשבוע האחרון השיר שלי ״סוף העולם״ דפק קאמבק. אני שב ומדגיש לקהל שלי לא לשכוח את סוף הפזמון: ״זה התחיל כשהפסקנו לחלום כשהפסקנו כבר לקוות". ממשלת אחדות חירום זו התקווה שכרגע כולם זקוקים לה. עשיתי סבב פגישות, משמאל ומימין, וראיתי אנשים שעדיין מתבצרים באגו, בכבוד ובהישגים, בזמן שבחוץ הסופה משתוללת ולא הולכת לפסוח על אף בית, על אף מעמד ולא אכפת לה מה הצבענו בבחירות האחרונות.
חשוב לי להוסיף שגם ראיתי איזה יופי בתוך הסערה, ראיתי פחות קללות וגידופים ופחות קוטביות ושיסוע. הרמנו את ראשינו, כמו חיות היער ששומעות צעד של חיה ענקית צועדת לעברן. הפסקנו להילחם בינינו וחיפשנו את המאורה הקרובה ואת הביחד נגד העולם שם בחוץ.
יש תחושה שברגע שביקשו מאתנו לתפוס מרחק רק אז הבנו כמה התרחקנו וכמה אנחנו רוצים להרגיש קרובים.