לא שלמישהו במערכת הפוליטית היה ספק, אבל החשיפה של דנה ויס בחדשות סוף השבוע היא הסיפור הגדול והחשוב באמת של השנה האחרונה בפוליטיקה הישראלית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
זה הסיפור של שלוש מערכות בחירות. של שלושה קמפיינים ארסיים. של כיפופי ידיים מדומים בעליל סביב ענייני דת ומדינה. הציטוטים שהביאה ויס הערב הם הנעלם שכל הפרשנים הפוליטיים ניסו לפענח במשך כל השנה הזו. זה הסיפור, הוא ואין בלתו.
אביגדור ליברמן התמקם בחכמתו על תפר שאיפשר לו לטרטר את המערכת הפוליטית, תוך שהוא רץ עם נרטיב על ישראל ליברלית וימנית. על ממשלת אחדות. כל זאת כשהוא יודע שמה שמניע אותו אינו חוק הגיוס, גם לא מתווה הגיור או תחבורה ציבורית בשבת.
למרות אסופת הסרטונים מבית היוצר של אלכס קושנר, על מיליון האורתודוכסים שחיים על חשבון המדינה ועל המקוואות, זה לא הציבור החרדי שצריך להיעלב היום, אלה בעיקר קהל היעד שסימנה ישראל ביתנו. זה שבאמת האמין שליברמן - שהלך עם החרדים יד ביד במשך עשרות בשנים, שהוביל עם אריה דרעי לפני רגע את ניצחונו של מועמד החרדים בבירה - הפך ללוחם החופש. אין ציניות גדולה מזו. גם במונחי הפוליטיקה הישראלית.
פוליטיקה היא אירוע ציני לעיתים רבות, קמפיינים בתקופת בחירות עוד יותר. ועדיין, יש משהו אחר בפרסום אמש. בוגי יעלון, גם הוא לשעבר שר ביטחון בממשלת נתניהו, לא מסתיר את העובדה שהוא - בלשון המעטה - לא מעריך את בנימין נתניהו, לא כאדם ולא כמנהיג. זו עמדה לגיטימית, מימין או משמאל. אבל יעלון בשום שלב לא ניסה למכור למצביעים שלו נימוק אחר. הוא מתנגד לנתניהו, למרות שהוא קרוב יותר לדעותיו המדיניות מאשר לאלה של עופר שלח ואחרים שאיתם הוא חולק את רשימת כחול לבן.
בסופו של דבר הכל זה אנשים, גם בפוליטיקה. וזה בסדר. נתניהו רחוק מלהיות אהרון הכהן. לא בכדי צבר לו יריבים פוליטיים רבים לאורך השנים. סוגריים - גם בתוך הבלוק שמקיף אותו היום. הוא לא צמחוני, והטענות של ליברמן ראויות לתחקיר בפני עצמו. ועדיין, חשוב להבין, שיש כאן מדינה, ויש כאן ציבורים שלמים שצריכים לחיות זה עם זה. להעצים שנאה בין אוכלוסיות בטיעונים לכאורה מנומקים, להחזיק מדינה שלמה במשך שנה, ולהלביש יצר נקם אישי בגלימה אידיאולוגיה לאומית ליברלית, זה מעשה לא ראוי.