אני עוקב אחר פוליטיקה באדיקות מאז שאני בן 4, אבל הערב הזה הוא ללא ספק אחד המשוגעים שחוויתי. במהירות שיא הפך המיזם "רק לא ביבי" המכונה "כחול לבן" להיסטוריה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לצערם הרב, הם עשו הכול נכון. הקימו מפלגה שסוף סוף אתגרה את השיח הפוליטי והצליחה להציב אלטרנטיבה מנהיגותית, לעיתים מגמגמת, לא מלוטשת ולא מהוקצעת, אבל אלטרנטיבה. אלא שהחוזק של כחול לבן התברר גם כחולשה שלה: נתניהו היה הגורם שאיחד אותה, והוא גם זה שפירק אותה.
לפיד ויעלון חיפשו לאורך כל השנה האחרונה את העריקים הפוטנציאליים, אבל ספק אם הם צפו שהעריק שהם צריכים להשגיח עליו הוא יושב ראש המפלגה בכבודו ובעצמו. ואגב, רבות דובר על כך שגנץ לא מסוגל לקבל החלטות. או הו, בסוף הוא קיבל את ה-החלטה.
הקלישאה המוכרת ביותר בתחום התקשורת היא "ימים יגידו". ואכן, רק הזמן יעיד אם גנץ קיבל היום את החלטת חייו או את טעות חייו. האם העובדה שבחר ביריבו – נתניהו, על פני שותפו – לפיד, תשתלם לו בבוא הזמן, האם הבחירה הזאת מלמדת על סוף הקריירה הפוליטית שלו, או שמא נקודת ציון למינופה ללשכת ראש הממשלה ולבית בבלפור.
לפיד ויעלון משוכנעים שהערב הוא חתם על תעודת הפטירה הפוליטית שלו, שנתניהו כמו נתניהו ישתמש בו ויזרוק אותו לאנחות. גנץ משוכנע שהם טועים.
בחסות המשבר, יאיר לפיד, שוויתר לגנץ על הרוטציה והסכים לחיות את חייו הפוליטיים בחצי השנה האחרונה בצילו, בנה את עצמו הערב מחדש. הוא נצמד לעקרונותיו ולערכיו, וזה לא מעט בתקופה שבה למילה אין באמת משמעות.
האם זאת תהיה נקודת המפנה בקריירה הפוליטית שלו? האם הוא שוב זכה בכרטיס שחשב כבר שאיבד? אתם זוכרים את הקלישאה, ימים יגידו.