דברים משתנים מהר. עד לא כל כך מזמן עולם הדיגיטל היה הצעצוע החדש, השעשוע שעוד משחקים איתו, ילד שהטלוויזיה והעיתונות המודפסת - עולמות מבוססים וותיקים - נושאים על הכתפיים. כיום הדיגיטל הוא זירה מרכזית; החדשות בטלוויזיה הן עדיין מותג חזק מאוד בישראל, אבל הן כבר לא הבמה היחידה. מאות אלפי אנשים צופים בתוכניות של חברת החדשות, אבל אחרי השידור יש לתוכניות האלה עוד חיים ארוכים, כשהן מפורקות ליותר מ-100 אייטמים שונים ביום שמגיעים לעוד כמיליון צופים נוספים, דרך הדיגיטל. כי יש דברים שמשתנים מהר, אבל הצורך לקבל דיווחים אמינים, חדשות חמות, סיפורים מרגשים, פרשנויות מחכימות – לא משנה באיזו פלטפורמה – הצורך הזה לא משתנה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
נוסטלגיה רומנטית ל"עיתונות של פעם" היא כנראה תכונה בסיסית לכל עיתונאי, גם בגלל הוליווד. "כל אנשי הנשיא" ו"נערתו ששת" הם סרטי העיתונות האהובים עליי. רוברט רדפורד ודסטין הופמן כוודוורד וברנסטין, כתבי "הוושינגטון פוסט" שחשפו את פרשת ווטרגייט, הם הליהוק המחמיא ביותר בתולדות הקולנוע, ועדיין קארי גרנט ב"נערתו ששת" מנצח אותם. סרט אחד בצבע, האחר בשחור-לבן, אבל בשניהם הגברים היו גברים ודדליין היה דדליין. עיתון נסגר בחצות. כמו שמהדורה מתחילה בשמונה.
זה כבר לא העולם שאנחנו חיים בו. היום הדדליין הוא הציוץ האחרון של הכתב המתחרה, הפוש האחרון של הערוץ המתחרה, הפוסט האחרון שכתב פוליטיקאי בדרך לקלפי. במילים אחרות, אין דדליין.
במציאות כזאת קשה מאוד, לעתים בלתי אפשרי, לאסוף את כל המידע, לבדוק ולאשר אותו. קשה עוד יותר לתת למידע הקשר, מטרה מרכזית של עבודתנו. ולכל אלה נוסף הקושי המרכזי - אנחנו פועלים בשדה תקשורתי לא סימטרי, שבו לא כולם משחקים על פי אותם כללים - לא כולם מחויבים לאתיקה, לסטנדרטים עיתונאיים בסיסיים, לאמות מידה מוסריות. ולצד כלי תקשורת אחרים, אנחנו מתחרים בידיעות (נכונות או לא) שרצות בווטסאפ, בטוויטר ובפייסבוק של פוליטיקאים עם חצאי אמיתות.
אנחנו לא חפים מטעויות, אבל אנחנו מנסים להיות המבוגר האחראי. גם באתר הזה. לאסוף, לבדוק, לערוך, לעדכן, 24/7. להיות אלה שבוררים את הניוז משפע הפייק.
זה לא רק חשוב, גם יש לזה קהל. מאז שהנשיא דונלד טראמפ כינה את "הניו יורק טיימס" "עיתון כושל", מספר המנויים טיפס לשיא, וכך גם מספר העיתונאים בדסק החדשות (1,600, לא פחות). לפי מכון המחקר האמריקני פיו, מספר האנשים שקוראים מאמרים ארוכים (יותר מ-1,000 מילה) בטלפון החכם שלהם נמצא בעלייה.
וישראל היא מדינה אובססיבית לחדשות. תחת אווירה תמידית של איום קיומי שבה חיים הישראלים, החדשות הן כלי הישרדותי. כשעמיתיי למקצוע מעבר לים שומעים שאנחנו משדרים חדשות כמעט ברצף משעה 16:00, שהמהדורה המרכזית משודרת בפריים טיים ואורכה שעה ורבע ושהרייטינג המשולב של כל המהדורות ביחד מגיע לכמעט 30%, נתון שברשתות הגדולות בארצות הברית לא חולמים עליו – העיניים של הקולגות נוצצות. אז לא רק בקרב קוראי "הניו יורק טיימס", גם כאן יש לזה קהל.
ישראלים עדיין רואים חדשות בטלוויזיה. הם עדיין סומכים על הכתבים והכתבות, הפרשניות והפרשנים. הם מסכימים, הם מתרגשים, הם מתעצבנים ולעתים חושבים שאנחנו לא הוגנים, אבל הם עושים את זה מול המסך.
N12 לא נועד להחליף את התוכניות שבהן אתם צופים בכל יום, הוא נועד להשלים אותן. זמין בכל שעה, מתעדכן כל הזמן, עשיר בסרטונים ופרשנויות. במזרח התיכון המשוגע עושה רושם שהטלוויזיה כאן כדי להישאר, בפורמט כזה או אחר. ואם לא, אולי אולי ייתנו לי לכתוב טורים באינטרנט.