כמעט לא נעים לומר אבל הקורונה עשויה להציל את מה שנשאר מהחקלאות הישראלית - כבר כמה שנים שמבחינת הממשלה, ובעיקר מבחינת אנשי משרד האוצר, האשמים ביוקר המחייה הם החקלאים הישראלים. הפתרון שהם מציעים הוא תמיד ייבוא: רוצים עגבניות? נביא מטורקיה; הדגים יקרים? נשלח מסין; צריך להוריד את מחיר התפוחים? נשלח עוד מכולה מאיטליה; בשר בקר? נשיט מאות אלפי עגלים מסכנים מסביב לעולם כדי שמישהו יגזור קופון - גם אם המחירים בסופר לא ממש יירדו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עכשיו, כשתנועת הסחורות בעולם משותקת ובישראל כבר מונעים כניסה של תוצרת חקלאית מאירופה, אף אחד לא רוצה לאכול מזון שהמקור שלו בעייתי והציבור נזכר במושג ישן - "ביטחון מזון". למזלנו, מדינת ישראל היא מהיחידות בעולם שמסוגלת לייצר בעצמה את מרבית התוצרת הטרייה שאזרחיה זקוקים לה - אך תוצאות ההחלטות שקיבלו הממשלות האחרונות כבר ניכרות בשטח.
אלפי משקים חקלאיים נסגרו בשנים האחרונות - ההערכות האופטימיות מדברות על עשרת אלפים חקלאים ישראלים שנותרו בלבד, וחקלאים - כמו מטע פירות - לוקח זמן לגדל.
תראו למשל מה קרה בענף הדגים הטריים: המדינה מאפשרת בשלוש השנים האחרונות לייבא דגים כמעט ללא הגבלה, בעיקר מסין. לכן אלפי דונמים של בריכות דגים כבר יובשו, ייצור הדגים המקומי בישראל הולך ופוחת באופן קבוע ובשנת 2018 כבר עמד על 10% בלבד מהצריכה. צריך להבין - דג שמגיע לצלחת שלכם גדל לפני זה שנתיים בבריכות הדגים, כך שמחסור בדגים טריים הוא כרגע עובדה שלא ניתנת לשינוי.
אותו הדבר קורה עם מטעי התפוחים, פעם פאר החקלאים של רמת הגולן והגליל העליון. היום החקלאים נאלצים לעקור מטעים כדי לצמצם הפסדים, כשרשתות השיווק יכולות לייבא תפוחים מארצות הברית במחירי רצפה.
הבעיה היא שהנחת היסוד של מדינת ישראל כבר שנים היא שעדיף ייבוא שיוזיל את המחירים לצרכן (מה שברוב המקרים רחוק מלהתקיים) ולעזאזל אם הייצור המקומי ייפגע. "שיעברו להיי-טק", אמר לי פעם בכיר במשרד האוצר, "לא צריכים עוד רפתנים".
עכשיו, כשיתחיל מחסור בסחורות, אותם בכירים ייפנו לחקלאים הציוניים ויבקשו מהם "לעשות מאמץ" ו-"להגביר את הייצור". אבל בחקלאות אין כפתורים שמעלים את התפוקה, לוקח חודשים ולעיתים שנים לעבד שטח אדמה ולהפוך אותו למניב - עכשיו תשאלו אם זה היה שווה את זה.