יו"ר כחול לבן, ח"כ בני גנץ, קרא אתמול (שני) לראש הממשלה נתניהו לוותר על החסינות, כדי שיוכלו "לדבר על הדברים". העמדה של גנץ מוסרית, ערכית. ראש ממשלה שהפך מחשוד לנאשם בפלילים לא יכול להמשיך לכהן, ולפיכך עליו להודיע פומבית שיוותר על בקשת החסינות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אלא שהעמדה המוסרית של גנץ מנוגדת לחוק המפורש, שבדומה לפרלמנטים אחרים בעולם, מאפשר לחברי הכנסת לבקש חסינות מטעמים שונים. כאן בישראל, הבקשה מוגשת (ובמקרה של נתניהו, היא אכן תוגש בקרוב) לוועדת הכנסת, והיא טעונה אישור כפול: הן של הוועדה והן של מליאת הכנסת. במילים אחרות, נתניהו יכול לבקש – הכנסת לא חייבת לתת. יתרה מכך, במצב הדברים הנוכחי לנתניהו אין רוב לבקשת החסינות. אם יהיה לו רוב, אחרי הבחירות, זה בהכרח יהיה ללא תמיכתה של כחול לבן.
זה נכון שלא הכול זה חוק, יש גם תפיסת עולם, ערכים, את המציאות צריך לשפוט גם בקווים סובייקטיביים של אמות מידה ולא רק על פי החוק היבש. ולכן נשאלת השאלה: איפה היו אמות המידה הללו בכל התקופה שכחול לבן ניהלו מו"מ עם הליכוד? האם ניתן להסיק מהבקשה של גנץ אתמול שמפלגתו ניהלה בחודשיים האחרונים מו"מ שלא בתום לב? שהרי אם מראש סברו שאין על מה לדבר, מדוע בכל זאת דיברו?
אין מנוס אלא לקבוע שהבקשה של גנץ מנתניהו היא תרגיל תקשורתי נהדר, כזה שהצליח להחזיר את החסינות אל השיח, רגע לפני שהכנסת מפזרת את עצמה לדעת. אבל זה לא יותר מתרגיל. אי אפשר לאהוב את החוק כשהוא משרת אותך, אבל לצאת נגדו כשהוא לא משרת אותך. אי אפשר לבקש שרק נתניהו יוותר על החסינות, אבל להותיר את החוק על כנו. רוצים לדון בחסינות? אפשר. אולי ראוי. התכבדו נא ושנו את החוק. עד אז, לנתניהו יש את הזכות הבסיסית לבקש חסינות מהכנסת. אם הכנסת תיתן, זאת כבר שאלה אחרת.