כבר ארבעה ימים שמגי לקריף צמודה לצג המחשב, צופה שוב ושוב ביום המאושר בחייה. עשר שנים היו ניר ומגי יחד עד התאונה הקטלנית ברומניה. מה שנשאר לה ממנו כעת, הן התמונות ובתם המשותפת אותה היא נושאת ברחמה. בת שניר לא יזכה לראות.

"הוא היה יכול להיות אבא מדהים", היא אומרת ומתקשה לעצור את הדמעות. גם אביו של ניר, ממנו ירש את האובססיה לטיסה, חושב אותו דבר: "הוא היה יכול להיות האבא הכי טוב בעולם".

ניר לקריף גדל בחיפה. כמו אביו, גם הוא שרת בחיל האוויר. בגיל שבועיים נדבק בחיידק הטיסה כאשר עלה על מסוק לראשונה בחייו. שבועיים לפני יום הולדתו, מסוק היסעור עליו שירת כטכנאי מוטס, התרסק על צלע הר ברומניה.

כעת משחזרת מגי את הרגעים האחרונים שלה עם אהבת חייה ונזכרת איך הוא לקח אותה לטייסת כדי לראות שהכול בטוח - שאין מקום לדאגה. "התחננתי בפניו שלא ייסע לרומניה, אבל אני טיפוס כזה, גם כשהוא פה אני תמיד דואגת", היא מסבירה.

מאות טיסות היו לניר ברקורד, אבל הפעם הדאגה של מגי הייתה מוצדקת. "יש לי כעס מטורף", מודה אביו. "מה הסיבה שאלוהים רצה אותו לידו? למה אותו? למה לא את כל העבריינים, הסוחרי סמים, האנשים שדורסים ילדים? למה הוא? אומרים שאלוהים לוקח את הטובים, הייתי מעדיף שייקח את הרעים, שאת הטובים ישאיר לנו".

אבל הקצין המצטיין, שגר בתל נוף, קרוב למסוקים שאהב, לא נשאר. הוא הותיר זיכרונות, תמונות ואישה צעירה בת 26 לבדה שמתקשה לעכל את המציאות החדשה וממשיכה לנהל איתו שיחות. "אני אומרת לו שהוא חסר לי מאוד ואני מנסה כל הזמן לענות על הציפיות שלו, איך הוא היה רוצה שאני אתנהג, איך הוא היה רוצה לנהל את הדברים", היא משתפת. "הוא היה אומר: 'יש מצב, תתמודדי' - אז אני מתמודדת. אין ברירה".