פרנק לואי עלה ארצה בשנת 1946 ארצה באוניית מעפילים, אחרי ששרד את השואה ואיבד את אביו. כשהיה בן 23 הוא התאחד עם משפחתו באוסטרליה, ופתח דוכן סנדוויצ'ים שהפך לאימפריית נדל״ן. הוא נמנה ברשימת המיליארדרים המרוויחים בעולם, והוא במקום התשיעי ברשימת האנשים העשירים ביותר בישראל, עם הון עצמי שמוערך בכ-5.2 מיליארד דולרים. היום, בגיל 93, כשמאחוריו עשרות שנים של קריירה ענפה בלשון המעטה, הוא הגיע לשיחה עם רקפת רוסק עמינח בפרק נוסף של פודקאסט ״ההחלטה״, בה סיפר על תחילת דרכו, על ההחלטות המשמעותיות שעשה לאורך הדרך, על ההחלטה לעלות ארצה, וגם על הקשיים.

אנחנו מנהלים את הריאיון בעברית, וזה לא כל כך טריוויאלי כשמסתכלים על הרקע שלך. נולדת במזרח אירופה ואת החיים העסקיים מגיל 20 ואילך עשית באוסטרליה. מאיפה העברית?

״הייתי בן 16 כשבאתי ארצה. לקחו אותי מעליית הנוער לשדה יעקב, למחנה של ילדים שבאו מחו״ל. בבוקר עבדנו בשדה עם המושבים, ואחרה״צ למדנו עברית. לא הייתי בארץ הרבה זמן, אבל זה נתן לי את הבסיס. אחרי זה התנדבתי לצבא לחטיבת גולני, ושם מדברים בעברית״. 

הונגרית לא ידעו.

״נכון, ברוך השם. ואז הצטרפתי למשפחה שלי באוסטרליה, וכל הזמן הייתי בקשר עם ישראל. מי שבא מישראל לבקר בסידני בא אליי, כולם ידעו שאני ישראלי. לא שדיברתי עברית, מה שלמדתי אז נשאר איתי. בכל מקרה, להונגרית אני לא אחזור״.

 

 

 
כל השנים היית בקשר עם ישראל והיום אתה גר פה. איך זה קרה?

הגעתי ב-46׳ בעליית הנוער, ומשם הלכתי לעבוד בחיפה בבניין. הייתי לבד בארץ, ולא היה קל, אבל הסתדרתי. למדתי שרברבות, ואז מישהו עשה לי טובה גדולה. הוא נתן לי פתק לדבר עם מישהו אחר, וקיבלתי את העבודה בבנק לאומי. הלכתי ללמוד בערב להיות מנהל חשבונות״.

נתחיל את הסיפור מהתחלה. איך מזרח אירופה והשואה השפיעו על חייך? אני יודעת שהמון שנים לא דיברת על זה בכלל.

״זה השפיע מאוד. אני חושב על זה הרבה. איבדתי את אבא שלי לפני 70 שנה, אבל אני זוכר את זה כאילו וזה היה היום. זה נשאר איתי בחיים שלי, אי אפשר לשכוח את זה. הבעיות היו כל כך גדולות, היית יכול להיהרג בכל רגע. כשהלכתי לבית ספר למדתי לרוץ מהר, כי הגויים שרדפו אחרינו רצו להרביץ לנו, אז מה עשינו? למדנו לרוץ מהר. יש הרבה זמנים עצובים מאוד בשבילי. בכיתי הרבה, פחדתי הרבה, הייתי עייף הרבה. המזל שלי הוא שלא הייתי במחנה. אנשים בבודפשט לא לקחו את הילדים למחנה, אלא שלחו אותם לגטו. זה לא היה טוב, אבל זה אל היה מחנה. באופן יחסי לא היה כל כך רע כמו לאנשים שהיו 4-5 שנים בברגן בלזן או במחנות, אז היה לי מזל״. 

 

הצלחת להציל את עצמך ואת אמא שלך מהשואה. זה סיפור שנותן המון אור על כל ההצלחה שלך בהמשך. ספר מה קרה כשקיבלת סרטיפיקטים משגרירות שוויצרית.

״תמיד הייתי ברחוב ושם שמעתי חדשות. שמעתי שנותנים דרכונים שוויצרים, שוודים או ספרדיים ליהודים כדי לקבל הגנה מהרוצחים ששלטו עלינו אז. הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני הולך לשגרירות השוויצרית שאולי נקבל דרכון כזה. היו שם 10,000-5,000 יהודים שרצו לעשות אותו דבר, ומשהו קרה לי שאפילו לא חשבתי עליו. בדרך לקונסוליה ראיתי חנות שסוחרת בתחפושות. כשהגעתי לקונסוליה ניסיתי לחשוב איך אני אכנס לשם, ונזכרתי בחנות, אז הלכתי לקחת תחפושות של שליח. ראיתי נייר בחנות, ולקחתי את עצמי. הגעתי לשם, היו עוד יותר אנשים, ואמרתי שיש לי מברק לשגריר. היה לי נייר ביד, ולאט לאט הפנו אותי ממישהו אחד לאחר. הגעתי לקונסוליה, פתחו לי את הדלת, והייתי בפנים. עוד לא קיבלתי כלום, אבל הייתי במקום שרציתי להיות. סיפרתי את הבעיה של וכולם עשו פרצופים, כי כולם היו יהודים וציוניים. ליד הקונסוליה היה ארגון ציוני, אז היו שם המון צעירים יהודיים ציוניים״.

הסיפור הזה מוכיח שיש לך יכולת תושייה, שאתה יודע לפתוח בעיות, ואני מניחה שזה מה שהפך אותך למה שנעשית באוסטרליה.

״הרבה אנשים אומרים את זה, אבל אני עשיתי את מה שעשיתי בטבע שלי. לא הייתי צריך לחשוב על זה, אבל זה בא, וכמעט תמיד כשזה היה קורה זה היה לטובה, ואם לא - הייתי מתקן״.

 ״כל יום יש משהו חדש״

לואי מגיע בגיל 23 לאוסטרליה. מאחוריו בית-ספר יסודי שסיים בקושי, ומעט ידע בהונגרית, יידיש ועברית. הוא מתחיל עם חנות כריכים קטנה, ו-10 שנים מאוחר יותר הוא הבעלים של חברה שנסחרת בבורסה. איך הוא עשה את זה? ״זה לא קל לספר והיה לא קל לעשות״, הוא מבהיר. ״בהתחלה עבדתי בחנות כמה חודשים ועשיתי סנדוויצ'ים. אחרי זה קיבלתי תפקיד שהלכתי מחנות לחנות עם משאית ולקחתי סלטים קטנים וחילקתי ל-40 קונים. כל בוקר קמתי, התקשרתי ל-30 או 40 חנויות ושאלתי מה הם צריכים היום. אחרי זה הלכתי לבית חרושת עם הרשימה של מה אני צריך. קיבלתי את החבילות מסודרות ושקולות, ולקחתי אותן למשאית. לא היה לי רישיון, ולא ידעתי כלום על סידני. קניתי מפה, וראיתי מאיפה לאיפה אני נוסע. אני לא מפחד מבעיות, כי עד אז סידרתי את עצמי בסדר. היו לי הרבה בעיות בחיים. עכשיו אני בן 93, אז את יכולה לתאר לעצמך, אבל תמיד יכולתי לסדר את עצמי לטובה. למדתי לנהוג על המשאית, ויהודי אחד התחיל לדבר איתי מאחת החנויות. היה לו חנות מכולת וכל יום הבאתי לו סחורה. הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ימצא חנות אחרת, ויהיה שותף איתי. שאלתי אותו, ׳ומה עם החנות הזו?׳, הוא אמר שהוא ישאר הבעלים שלה, ואנחנו נהיה שותפים יחד בשניה. אמרתי לו ׳איזו שותפות זו? לך יש חנות שלך, ולי יש חנות איתך. אם זו שותפות, אנחנו צריכים להיות באותו דף׳. את יכולה לשאול אותי איך ידעת את זה, אבל לי לא היה מושג. זה היה הדבר הראשון שאמרתי לו, למרות שלא היה לי שום ניסיון בעסקים״.

למה הוא בחר אותך דווקא מכל האנשים?

״היו לו 10 או 12 ספקים. אני הייתי כותב את המשקל על כל מוצר בשביל החשבון. הוא אמר לי שהיה לו משקל בחנות, וכל אחד מהמוכרים הוא בדק את המשקל. מה שהיה איתי זה או בדיוק, או קצת יותר. להרבה אחרים היה פחות. הוא לקח אותי כי הוא אמר שאני איש ישר, הגון, ובאמת הייתי. עשיתי את זה לא כי רציתי לתת יותר, רציתי לעשות טוב. בכל מקום אני יכול לעשות טוב זה טוב. לא רק בשבילי, אלא גם בשביל העסקים״.

 10 שנים אחרי זה החברה נסחרת בבורסה. איך?

״הוא מצא את החנות בפרברים של סידני, שהיה יחסית חדש עם המון מהגרים מאירופה. זה היה מול תחנת רכבת, והרבה אנשים הגיעו. הייתה הצלחה גדולה שהבאנו אוכל מסוים שהם רצו, ואנחנו היינו התחרות העיקרית. אוכל שהגיע מאירופה קנינו, ומכרנו בחנות. לידינו הייתה חנות ריקה, וכשרצית לקנות קפה זה לא היה אפשרי. היה אחד בסידני עם מכונת אספרסו, אז קנינו גם, לקחנו את החנות שלו, והיו שם המון איטלקים. הם עמדו בתור. הם חיכו עד שהם יקבלו את האספרסו שלהם״.

 כדי להנפיק חברה בבורסה צריך להבין בניירות ובחוזים. איך כל זה קורה כשאין לך שום הכשרה, וגם כל כך מהר?

״אני התפלאתי בעצמי. אני זוכר שהלכתי למשרד עו״ד כדי לקרוא את החוזה שלנו. קראתי, ופתאום ידעתי מה אני קורא. אני לא יודע מאיפה, לא יודע איך, היגיון בריא. תמיד מצאתי את המקום שלי. כשהיה טוב נהניתי מאוד. כשהיה רע ניסיתי והצלחתי לעשות יותר טוב ממה שהיה, ותמיד רציתי להיות מצליח. יותר מצליח זה תמיד בא עם כסף, עם חברים, עם משפחה, הכל ביחד, והרגשתי שזה היה לטובתי. כשמשהו היה לטובתי רצתי אחרי זה כמו כלב שרץ אחרי עצם״.

אתה חושב שהילדות הזו בשואה היה חלק מזה?

״אין ספק שהחיים שלי היו תלויים בזה. זה מה שהיה, זה היה קיומי. תמיד הסתכלתי. הייתי ברחוב והסתכלתי. היו המון פעמים שהצלחתי להציל את עצמי, והצלתי את אחותי בשואה. היינו ברחוב, ראיתי את הבלשים שמסתכלים עלינו, ואמרתי לאחותי: ׳לכי לשם, אני אלך לשם׳, הבאתי את הבלש איתי, והיא ברחה. האמביציה תמיד הייתה לי. גם זה שעכשיו אני איתך, כל יום יש משהו חדש״.

מהדליקטסן צמחה האמרפיה של ווסטפילד, שנמכרה ב-56 מיליארד דולר לפני הקורונה. זה נראה שהיו רק הצלחות והצלחות.

״זה לא כל כך פשוט בחיים, אבל הצלחות היו. כשראיתי הזדמנות רצתי אחריה. לא הלכתי, רצתי. איך אנחנו נכנסו למרכז קניות? עמדתי לפני החנות שלי בסידני ולא היו הרבה קונים. ראיתי מישהו יהודי שהכרתי מסידני ושאלתי אותו מה הוא עושה שם. הוא ספר לי שהוא בונה שתי חנויות מעבר לפינה. נכנסתי ואמרתי לג׳ון, השותף שלי, שמישהו בונה 2 חנויות. אם הוא יכול לעשות את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. היו כמה חנויות 100 או 200 מטר מאיתנו, קנינו את הקרקע, בנינו 3 חנויות, וזו הייתה הצלחה גדולה, עשינו כסף. ככה התחילה האמפריה, זו תחילת בדרך לקניונים״. 

נכנסתם לנדל״ן רק כי מישהו עשה לידכם.

״זה מה שקרה. השותף שלי היה גם בן אדם טוב, ואמר למה לא? אז עשינו את זה. אחרי זה קנינו קרקע של 10 דונם ליד משרד הדואר באותו המקום, ובנינו את מרכז הקניות הראשון באיזור עם 20 חנויות, סופר, וחניה ל-50 מכוניות. זה היה אולי 3 שנים אחרי זה, וזו הייתה הצלחה מטורפת״.

פרנק לואי  (צילום: אלבום פרטי)
"רציתי לעשות טוב". לואי | צילום: אלבום פרטי

״היו לילות שלא ישנתי״

 מהצלחה להצלחה, לואי בנה את אמפרית הענק שלו לאט ובביטחון. יחד עם זאת, תחום אחד אליו ניסה להכנס כשל כישלון חרוץ - והוא ניסיונו בעולמות הטלוויזיה. ״זה לא היה התחום היחיד״, הוא מדגיש. ״היו הרבה בעיות במשך 40 השנה האלה. היה את משבר הבנקים ולא היה מספיק כסף, היו לנו קצת יותר מדי הלוואות, איך לשלם אותן ואיך להתסדר. כל פעם היה משבר, ואיכשהו סידרנו אותו. הטלוויזיה לקחה אותי מעבר לאפשרות שלי. לא ידעתי את הביזנס. חנויות לא בניתי לפני אבל למדתי, אז חשבתי שאני אהיה בסדר. רוברט ?? מכר את הטלוויזיה שלו כי הוא עבר לאמריקה ולא קיבל אישור להיות אמריקאי. הכרתי חבר טוב שלו, ורציתי שהוא יכיר אותי לרופרט. זה היה הצעד הראשון. היינו במשא ומתן, ובסוף קניתי את זה. עשיתי חברה ציבורית שנייה, והכל היה מסודר. היה לי מישהו שחשבתי שיוכל לעבוד איתי, וביום שקניתי הוא הודיע לי שהוא לא יבוא. קניתי כמה תחנות, 8 או 9, ולא היה לי עם מי לעשות את זה. הבנתי שזה רע, ניסיתי הרבה דברים, אבל כלום לא עזר לי. זה החזיק שנתיים או שנה וחצי, היו לי בנקאים ויועצים, ויועץ אחד אמר לי שאני מוכרח לצאת מהעסק הזה, ושאם לא אעשה את זה, כל האימפריה שלי תיפול. החלטתי להקשיב לו, מצאתי בנקאי, נתתי לו את הבעיה, וביקשתי ממנו למצוא קונה. אף אחד לא רצה, והוא אמר לי שאם אני מכניס 200 מיליון דולר יש קונה. קפצתי על ההזדמנות. כסף אני יכול להפסיד ולעשות, אבל תדמית לא. לא רציתי לפשוט רגל, זה לא היה בלקסיקון שלי. לקחתי את הכסף הזה, נתתי לבנקאי, וב-4 בבוקר הלכתי מהמשרד. הייתי כל כך קל, הייתי כל כך שמח שהבעיה הזו לא שלי. כסף בא וכסף הולך, אז הלך קצת, נו, אז מה״.

בשלב מסוים, אתה כבר בן 87, יו״ר החברה הציבורית שאתה בעצמך הקמת, ששווה עשרות מיליארדים. היית המנכ״ל שלה עשרות שנים, ויש הצעה למכור וללכת. איך מקבלים החלטה להיפרד מהעסק של החיים שלך?

״זו הייתה חברה ציבורית גדולה ומוצלחת והייתי בה המון שנים. לא רציתי את השאלה ׳עד מתי אתה רוצה להיות היו״ר של החברה הזו׳, לא רציתי, וגם היה כבר מספיק. עבדתי עם 3 הבנים שלי וזה היה קשה מאוד. היו לילות שלא ישנתי, לא נולדתי עם כפית זהב בפה, ולעשות את זה 40-50 שנה זה לא קל. דיברתי על משבר אחד, אבל אם אני מספר את זה, היו לפחות עשרה משברים, וכל פעם המשברים יותר ויותר קשים. היה לי מזל גדול ששלושת הבנים שלי היו איתי ואני הייתי איתם. הערכתי אותם, והם היו איתי לגמרי, זו הייתה שותפות. כולנו עבדנו, לאף אחד לזה לא היה קל, אבל היינו יחד וזה הדבר שאני הכי גאה בו בחיים שלי - שהצלחתי לעבוד יחד עם שלושת הבנים שלי. הפכנו למכונה עסקית. היו ויכוחים, כמובן, אבל למדנו דבר אחד: בכדורגל אומרים פליי דה בול אנד נוט דה מן, אתה צריך לשחק את המשחק, לא מול האיש. זה היה המוטו שלנו. עבדנו, דיברנו, התווכחנו, וכשזה נגמר - חזרנו להיות משפחה. עשינו את זה 30 או 40 שנה ביחד, ואני סמכתי עליהם. נתתי להם את העבודה ולא הלכתי להסתכל איך הם עושים. ידעתי שהם עושים טוב וכל אחד לבד עשה טוב מאוד, וזה ההישג הכי גדול שעשיתי בחיים, שאנחנו עושים עד היום: אמנם אין לנו עסק עכשיו, אבל אנחנו עושים השקעות, והחלטות עושים ביחד״.

בצדק. אני בתור בנקאית לשעבר יכולה להעיד על הרבה מאוד משפחות שאני מכירה שניסו לעשות עסקים ביחד מדור לדור, ובהרבה מקרים זה מתפרק ומפרק את המשפחה. ההצלחה אצלכם מדהימה.

״אנחנו באמת שותפים. והם בני אדם טובים. הם ידעו שבלי עבודה אין. הם ראו אותי, ולקחו אולי דוגמה״.

אופיר שמואל, מנהל השיווק של נותני החסות שלנו, שואל: מהם הצעדים שנקטת לאורך הדרך לייצר ודאות, ולדעת כמה שיותר על הסביבה העסקית שבה הייתה?

״החיים זה חוסר ודאות. כל רגע יכול משהו לקרות שאת לא מוכנה אליהם, וצריך להסתדר. אני חושב שהיה לי את הכישרון להסתדר עם דברים. כשזה טוב אתה צנוע, כשזה רע אתה מסתדר. היה לי גם מזל. אוסטרליה אז הייתה מדינה טובה גם ליהודים. לא היה הרבה אנטישמיות. עכשיו כל העולם פתאום אנטישמי. אין להם מה לעשות, רק להיות אנטישמיים, כאילו אין בעיות אחרות, רק יהודים. זה שטויות. אנחנו נתגבר״.

זה נכון, אנחנו נתגבר, כי התגברנו על דברים קשים ואנחנו נחושים וחזקים. התחלנו את השיחה עם העברית, ואני רוצה לסיים עם ישראל. בגיל מאוד מבוגר, 87, עשית עלייה לארץ, באת לפה בפעם השנייה, הפכת לישראלי, אין לך פה משפחה, היא מפוזרת בעולם. תספר על החיבור שלך לארץ, שיש בו גם כל כך הרבה פילנתרופיה. מה זה הקשר שלך עם ישראל למרות שרוב החיים לא היית פה?

״גרתי באוסטרליה והייתי אזרח טוב, אבל הלב שלי תמיד היה בארץ. באתי כמעט כל שנה. כשנסעתי לאיזשהו מקום הבית שלי היה בהילטון בתל אביב. הייתי יומיים, שלושה, ועשיתי הרבה חברים בדרך. ישראל הייתה בדרך כמעט לכל מקום. בניתי בית ברחוב הירקון מול ההילטון, הלב שלי תמיד היה כאן. תמיד ידעתי מה קורה בארץ - פוליטיקה, חברים. יש לי ספינה ובקיץ אני לוקח חברים למליטרניין, ותמיד לקחתי איתי חברים ישראלים. בנפש הייתי בישראל. היו לי תמיד חברים, וגם את אחת החברות שיש שלי בארץ, וכשחזרתי זה היה כמו לחזור הביתה. כשהיה לי יום הולדת 90 סיפרתי שאני תמיד כאן. אני שמח שחזרתי, חזרתי עם אשתי שהייתה חולה. אמרו לי בסידני, ׳אתה לוקח את אשתך לישראל? היא חולה!׳. אמרתי שהיא גם תהיה חולה בארץ. היא נפטרה פה, והיא קבורה בכפר שמריהו, יש לי מקום שם כשהזמן יגיע. אני יהודי ישראלי. תמיד הייתי ותמיד אהיה״.

מה אתה מרגיש אחרי ה-7 באוקטובר?

״אין לי מילים. לא הייתי בארץ כשזה קרה, אבל דיברתי עם החברים יום יום. אחרי כמה ימים שאלתי ׳הרוצחין? עוד כאן ברחוב? בארץ שלנו? הורגים יהודים?׳. לא יכולתי לסבול את זה. לקחתי מטוס ובאתי הביתה. זה כואב לי, אני מאוד מוטרד, כואב לי, ואני לא יודע מה העולם רוצה מאיתנו״.

 

***
ההחלטה - בשיתוף d&b