"ראיתי בעיניים של הבן שלי פחד עצום, אבל לא חשבתי לרגע לעזוב"

בקריית שמונה, יש ימים שתושבים מבלים שעות במקלטים. לא ברצף אחד - אלא בין אזעקה לאזעקה, בין נפילה לנפילה, כשזמן ההתגוננות הוא אפסי. בתוך המציאות הזאת, יש מי שקמים בבוקר, מוודאים שהילדים מוגנים, ויוצאים לעבודה - לא כי אין להם ברירה, אלא כי הם מבינים שאם לא הם, לא תהיה מרפאה פתוחה, לא יהיה מזון על המדף, לא יהיה מי שיגיע למטופל. מאחורי המונח הזה עומדים בני אדם. מנהלים ועובדים שלא עוסקים עכשיו ביעדים עסקיים, אלא בשאלה הרבה יותר בסיסית: איך ממשיכים לספק מזון, טיפול רפואי וצרכים יומיומיים לתושבים שנשארו בקו העימות.

עבור איילת אבו חלא, בת 34 מכפר ג'וליס, נשואה ואם לשתיים - כל יום עבודה מתחיל בבית. ביום יום היא מנהלת משאבי אנוש במפעל תנובה גליל בקריית שמונה, אך כמו רבים בצפון היא מתמודדת מדי בוקר עם החרדה המוכרת לכל הורה. "כאמא לתינוקת ולילדה בכיתה א', ללא מסגרות רגילות, אני קודם כל דואגת שהן יהיו במקום מוגן - אצל משפחה עם ממ"ד תקין", היא משתפת. רק אחרי שהיא יודעת שהן בטוחות, היא יוצאת לדרך הארוכה למפעל שממשיך לפעול ולספק מזון שמגיע לבתים ברחבי הארץ.

"זו כבר לא נסיעה של מוזיקה וקפה", היא מספרת. "זו נסיעה בדריכות, עם רדיו פתוח על התרעות כל הזמן ומחשבה על כל תרחיש אפשרי". עם הזמן היא למדה את הדרך מחדש: איפה יש מיגוניות, איפה אפשר לעצור, איך נכון לפעול. "בדרך כלל אני נפגשת בצומת עם מנהל הבטיחות, ואנחנו ממשיכים משם רכב אחרי רכב. זה נותן תחושת ביטחון שאת לא לבד בדרך".

כ-180 עובדים מגיעים למפעל בתוך מציאות שלא באמת הופכת לשגרה. המקום חיזק משמעותית את המיגון והקים מעטפת פסיכולוגית וסוציאלית הכוללת מוקד סיוע וליווי אישי למשפחות, אבל עבור אבו חלא האתגר הניהולי הוא אנושי לחלוטין. "כל עובד מגיע עם הסיפור שלו. יש עייפות ומתח, ומצד שני, רואים כמה חשוב להם להגיע. העבודה נותנת להם עוגן של שגרה, זה המקום היחיד שבו מדויק להגיד שהם מרגישים קצת נורמליות. כמעט 95 אחוז מגיעים מדי יום, וזה ממש לא מובן מאליו".

בתוך מציאות שבה כל דבר מרגיש זמני ושביר, היא רואה במקום העבודה הרבה מעבר לפרנסה: "עבור העובדים זה הבית השני שלהם, יש כאן מחויבות עמוקה. המפעל הוא כור היתוך של החברה הישראלית - יהודים, ערבים ודרוזים שעובדים יחד, אוכלים יחד ונכנסים יחד למיגוניות. בתוך הקושי הזה, הם מוצאים משמעות, וזה ניכר להם על הפנים".

במלחמה הזו היה רגע אחד שלא יוצא לה מהראש. ״לפני כמה ימים, בדרך לעבודה, נסעתי בכביש עם הרדיו פתוח, כשפתאום התחילו התרעות על חדירת כלי טיס בקריית שמונה״, היא משחזרת. ״במקביל, ברדיו דיווחו על אזעקות בצפון והבנתי שתכף יתחילו אזעקות בבית, היכן שהילדות שלי נמצאות, וגם אזעקות בדרך שבה אני נוסעת".

"עצרתי בצומת יחד עם עוד רכבים, ורצנו למיגונית הקרובה. בתוך שניות המקום התמלא אנשים ואז קרה רגע שלא יוצא לי מהראש: לידי עמדה אישה דרוזית דתייה שהתחילה להתפלל בערבית, ומולה אישה יהודייה עם מגן דוד שהתחילה להתפלל גם. ישבתי שם על הרצפה, עם בומים מסביב, וניסיתי להסדיר נשימה. התקשרתי בוידאו הביתה רק כדי לראות שהילדות שלי בסדר. באותו רגע הבנתי כמה כולנו באותה מציאות קשה, כל אחד עם הסיפור שלו".

גם ההתמודדות עם הדאגה של המשפחה לא פשוטה. ״הם מתקשרים, רוצים לדעת כל הזמן שאני בסדר״, היא מספרת. ״אבל לצד זה, יש גם הרבה תמיכה. הם מבינים את האחריות שלי כלפי העובדים ויודעים שאני צריכה להיות שם. בעלי, שהוא שוטר, גם נמצא בשטח כל הזמן, והוא מאוד מחזק ותומך. זו מציאות של פחד לצד תחושת שליחות״.

״הקושי הגדול הוא להחזיק הכול יחד״, היא מודה. ״להיות אמא לשתי ילדות קטנות, לנהל בית שצריך להיות יציב ורגוע, ובמקביל לדאוג לעובדים שמגיעים מידי יום למפעל תחת אש. זה לא פשוט, אבל אני בוחרת לראות בזה גם כוח ולהאמין שאצא מהתקופה הזו חזקה יותר. לרגע לא חשבתי להפסיק. זה התפקיד שלי, זו האחריות שלי. אין גיבורים תחת אש, אבל יש אנשים שבוחרים להמשיך, ואני אחת מהם״

"קודם נופל הטיל ואז מגיעה האזעקה, אין לנו זמן להגן על הילדים"

יניב ברמי, בן 48, חי כל חייו בקריית שמונה. כמנהל סניף יוחננוף בעיר, נשוי למורגן ואב לליה (16), ליעם (13) ולירוי (9), הוא אומר שאת התקופה האחרונה אי אפשר יהיה למחוק. היציאה היומיומית לסניף דורשת ממנו, לדבריו, "נשימות עמוקות והמון תפילות". מבחינתו, הסופרמרקט הוא לא רק עסק - הוא קו החיים של העיר.

"כל בוקר אני קם בתקווה שחס וחלילה הסניף ואף עובד לא נפגעו, וכל לילה אני הולך לישון עם חשש לקבל טלפון", הוא מודה. "אבל הבנתי שאם אנחנו לא פותחים, לתושבים שלא יכלו להתפנות פשוט לא יהיה מאיפה לקנות דברים בסיסיים שיחזיקו אותם. מעבר לזה, ידעתי שאני נותן להם מקום שבו יוכלו גם להסתתר מהירי, גם לראות אנשים, להחליף מילה ולהרגיש שיש עוד משהו מתפקד".

הניהול בפועל מחייב אותו להפוך גם לסוג של פסיכולוג. "זה קשה לספוג את כל הפחדים של העובדים ואת כל הצרות שהם מביאים איתם מהבית, ולנסות לגרום להם לא לחשוב כל הזמן על המצב״, הוא מסביר. ״הנחיתי את המנהלות לכרוז כל שעה איפה המרחבים המוגנים, כדי שהלקוחות ירגישו בטוחים".

הלקוחות, מצידם, מגיעים עם מטען רגשי כבד. "העיניים שלהם משדרות דאגה״, הוא מספר. ״הם חוששים שתישמע אזעקה בכל רגע, מספרים על לילות ללא שינה ועל התחושה שפשוט נטשו אותנו בצפון. ומצד שני, הם מדגישים שהם חזקים ומוכנים לתת מעצמם כדי שננצח פעם אחת ולתמיד".

אבל הקושי הגדול ביותר מגיע דווקא ברגעים האישיים מול המשפחה. "הכי קשה זה לראות את העיר שגדלת בה נעלמת״, הוא מספר. ״הלקוחות מצטמצמים כתוצאה מעזיבה, העיר שוממת, וכמובן הילדים שלנו שתקועים בחוסר מעש בבתים. עצוב שהילדים חווים את מה שאנחנו חווינו כשהיינו ילדים, לא כך הבטיחו לנו את עתיד הקריה״.

יש רגע אחד שלא יוצא לו מהראש: "הבן שלי שמע בפעם הראשונה הפגזות מתוך השכונה. הוא רץ בבהלה, וראיתי בעיניים שלו פחד עצום. לא ככה רציתי שהילדים שלי ירגישו כאן. אנשים מבחוץ צריכים להבין שאנחנו חיים במקום ללא הגנה. קודם נופל הטיל ואז מגיעה האזעקה. אין לנו זמן להגן על עצמנו, קל וחומר על ילדינו. ולמרות זאת, בזכות התמיכה העצומה של אשתי שיודעת שאנחנו כאן בשליחות, לא חשבתי לרגע לנטוש. אני טוטאלי, ואני מאמין שעוד יהיה פה טוב".

"האחיות עובדות בחירוף נפש, אני לובשת חלוק של חוסן כל יום"

"לא דמיינתי שאנהל מערך רפואי בזמן מלחמה, ועוד באזור המטווח ביותר בארץ", מודה נטע מנחם, מנהלת שירותי אחיות מרחבית בגליל גולן במכבי שירותי בריאות. "מה שמנחה אותי כל הזמן הוא הרציפות הטיפולית. אני פועלת מתוך הבנה ברורה שמערכת הבריאות היא חלק נכבד מחוסן האוכלוסייה".

ההתמודדות היומיומית דורשת מהצוותים גבורה שקטה. גם כשיש התרעות וירי, הצוותים ממשיכים להגיע למרפאות ולצאת לביקורי בית בכבישים מופגזים. "האחיות עובדות בחירוף נפש. זו אחריות עצומה, וכל בוקר אני מתפללת שכולן יגיעו בשלום לעבודה", מספרת מנחם. האתגר, לדבריה, כפול: "השילוב בין הבית, על כל המשתמע מכך, לבין המחויבות למרחב. אבל למדנו להחזיק מערכת יציבה שתומכת בצרכי המטופלים ובצרכי העובדים כאחד".

אחד הרגעים שנחרטו בה התרחש ביום של ירי כבד, כשאחת האחיות יצאה לביתה של מטופלת סופנית שנזקקה בדחיפות לעירוי נוזלים. "היא הגיעה אליה למרות המצב, תחת ירי מסיבי, חיברה אותה לעירוי ונשארה איתה שם שעתיים שלמות – עד שראתה שמצבה מתייצב. אלה רגעים שלא מצטלמים, אבל הם מספרים הכול על ההירתמות של הצוותים שממשיכים לטפל במסירות שאין דומה לה".

ניהול בתקופה כזאת מחייב גם נוכחות ודוגמה אישית רציפה. "אני לובשת חלוק של חוסן כל יום ויוצאת למרפאות עם הרבה אנרגיה ואהבת העשייה", מסכמת מנחם. "הצוותים מסתכלים עליי, הנוכחות שלי חשובה להם. כשיש אזעקה, אנחנו רצים למרחב המוגן יחד עם המטופלים שלנו. כשמטופל יודע שיש מי שיגיע אליו, שיש מרפאה פתוחה וצוות שנשאר איתו גם כשיורים - זו לא רק רפואה. זו הידיעה שלא ויתרו עליו".