היזם שעזב סטארטאפ בשיא ההצלחה: "הבנתי שאם לא אעצור עכשיו, הילדים שלי יישארו בלי אבא"

מבחוץ, יואב דגני נראה כמו מי שחי את החלום היזמי. הוא זיהה סטארטאפ בתחילת הדרך, חיבר אותו למשקיעים, הצטרף לחברה ונכנס לקצב עבודה מסחרר בין ישראל לארצות הברית. מבפנים, הגוף שלו התחיל לקרוס. אחרי חודשים של לחץ בחזה, נימולים, חולשה ופחד שלא יתעורר בבוקר, הוא סגר את הלפטופ והבין שהוא חייב לעזוב. "כולם חשבו שירדתי מהפסים", הוא מספר. "אבל מבחינתי זו הייתה ההחלטה הכי רציונלית שקיבלתי בחיים".

דגני לא תכנן לעזוב. במשך תקופה ארוכה הוא היה עמוק בתוך אחד הסיפורים המקצועיים הכי אינטנסיביים של חייו: סטארטאפ שזיהה בתחילת הדרך, שני יזמים צעירים ורעבים, רעיון שנראה לו גדול בהרבה מהשלב שבו החברה הייתה, ותחושה נדירה שמשהו משמעותי עומד להיבנות.

זה התחיל ב-2021, בפגישת מנטורינג שגרתית לכאורה. "עשיתי מאות פגישות כאלה לאורך השנים", הוא מספר. "אבל הפעם, תוך כמה דקות, הרגשתי שמשהו אחר קורה. היה לי בראש צ’קליסט של מה צריך להיות בסטארטאפ בתחילת הדרך כדי שיהיה לו פוטנציאל להיות יוצא דופן, ופתאום הכול התחבר".

דגני חיבר את היזמים למשקיעים, ומה שתוכנן להיות גיוס ראשוני קטן הפך לסיבוב של מיליוני דולרים. בהמשך הצטרף בעצמו לחברה. "בשלב הזה כבר מצאתי את עצמי חושב עליה כל היום", הוא אומר. "מדבר עם היזמים כל הזמן, חולם על זה בלילה, מתרגש כמו ילד". מבחוץ זה היה סיפור הצלחה כמעט קלאסי: יזם מנוסה שמזהה הזדמנות גדולה, נכנס לחברה בצמיחה ופועל בשוק עם פוטנציאל אדיר. אבל מהר מאוד, ההתרגשות הפכה למערבולת.

"עבדתי כמעט 24/7. יואב כבר לא היה קיים"

אחרי שהמייסדים עברו לארצות הברית, דגני נשאר לנהל את הפעילות בישראל ובמקביל צוות מכירות אמריקאי. הכול קרה בשני אזורי זמן, בקצב גבוה, ובמקביל ללידת בתו השנייה. "זה היה 24/7, לא כקלישאה", הוא אומר. "גם כשהייתי עם הילדים הייתי עם הטלפון. לא ישנתי, לא התאמנתי, לא כתבתי, לא עשיתי מדיטציה. כל הדברים שהחזיקו אותי נעלמו. יואב כבר לא היה קיים במציאות שלי".

ואז הגוף התחיל לדבר. "יום אחד ישבתי במשרד והייתי בטוח שאני עומד לקבל התקף לב. לחץ בכתף שמאל, תחושות בחזה, חולשה מטורפת ברגליים. לא יכולתי לעמוד. הגוף שלי השתבש".

במשך חודשים הוא המשיך לעבוד, גם כשהתסמינים לא נעלמו. כאבים, נימולים, עייפות כרונית, לחץ בחזה ותחושה שמשהו בגוף לא תקין הפכו לחלק מהשגרה. "נכנסתי כל לילה למיטה בלי לדעת אם אני קם בבוקר", הוא אומר. "היו לי מחשבות על מה הילדים שלי יעשו בלעדיי. מבחוץ אולי נראיתי כמו מי שחי את החלום. בפנים הרגשתי שאני מתפרק".

דווקא נסיעות העבודה לארצות הברית חידדו לו את הפער. "שם הרגשתי שאני באלמנט שלי", הוא אומר. "פגשתי צוותים, לקוחות, אנשים בכנסים, והבנתי שאני אוהב אנשים הרבה יותר מאשר שאני אוהב מחשבים. כשחזרתי לארץ, הרגשתי ששם אני עושה את מה שבאתי לעשות בעולם, וכאן אני עושה את מה שצריך".

אחרי תקופה קצרה שבה נדמה היה שהתסמינים נרגעו, הם חזרו בעוצמה. הפעם הוא כבר הבין שזו לא תקלה נקודתית. "הרגשתי כאילו אלוהים מדליק לי נורת אזהרה שנייה. ואם אני לא מתעורר, אולי לא תהיה נורת אזהרה שלישית". הוא התחיל להבין שהבעיה אינה רק העומס, אלא הניתוק מעצמו. "עשיתי את מה שהחברה צריכה, מה שהלקוחות צריכים, מה שהעובדים צריכים, מה שאשתי והילדים צריכים. אבל אני לא חייתי את עצמי. הייתי בנתינת יתר, צל של אדם שקוראים לו יואב".

כמה חודשים אחר כך, באמצע פגישת הנהלה בזום, הגוף הכריע: "הרגשתי זרמים של חום בכל הגוף, שריפה בלב, חוסר יכולת לנשום. סיימתי את הפגישה, סגרתי את הלפטופ ואמרתי לעצמי: אני חייב לעזוב לפני שאני מביא על עצמי אסון". יום לאחר מכן הודיע שהוא עוזב. "אם היית שואל אותי יום קודם אם אני מתכנן לעזוב, זו בכלל לא הייתה אופציה", החברה הזו היתה הכל בשבילי הוא אומר. "אבל באותו רגע הבנתי שאם אני לא עוצר עכשיו, הילדים שלי יישארו בלי אבא. מבחינתי זו הייתה ההחלטה הכי רציונלית שעשיתי בחיים".

"לקחתי כמעט שנה ולא רצתי לדבר הבא"

העזיבה לא הפכה מיד לתוכנית חדשה. להפך. בפעם הראשונה אחרי שנים, דגני החליט לא לקפוץ להזדמנות הבאה. "לקח לי כמעט שנה של לחפור, לחקור, לכתוב ולשאול את עצמי שאלות קשות", הוא מספר. "לכאורה החיים שלי היו בסדר, אבל הרגשתי שמשהו חסר. יכולתי לחזור מאוד מהר. היו לי מיליון הצעות מפתות. אבל אמרתי לעצמי: עד שאני לא עושה את התהליך עד הסוף, אני לא לוקח כלום. אני לא חוזר שוב לאותו מקום בתחפושת אחרת".

הוא חזר לישון, להתאמן, לכתוב, לעשות מדיטציה ולפגוש אנשים בלי אג’נדה. זה הגיע אחרי שבתהליך חקירה שלו הוא הבין שמתנת העל שלו בחיים זה בני אדם. הבנה בבני אדם הוא קורא לזה, אז הוא פשוט התחיל לייצר המון פגישות עם בני אדם ומשם הרבה דברים התחילו לקרות. במקביל, התחיל לכתוב בלינקדאין על מה שעבר, והתגובות הפתיעו אותו. "בגלל שחשפתי וכתבתי, גיליתי כמה אנשים סוחבים משהו שהם מסתירים", הוא אומר. "אנשים צעירים, מצליחים, עם קריירות טובות, אבל הגוף שלהם מאותת להם שמשהו לא תקין. זה לא אחד. זה המון".

"אנשים חיים ליד החיים שלהם"

אחת התובנות המרכזיות שלו היא שרבים לא באמת חיים את החיים שלהם, אלא מתנהלים בתוכם. "המון אנשים חיים ליד", הוא אומר. "הם קמים בבוקר, עושים מה שצריך ומחכים שיגיע הסופ"ש. בעיניי זה נורא. אנשים שמחכים כל השבוע לסוף השבוע נמצאים בסבל. אני ממש מחכה ליום ראשון בבוקר. זה היום האהוב עליי".

הבעיה, לדבריו, אינה רק עומס. היא הניתוק בין האדם לבין מה שהוא באמת יודע ואוהב לעשות. "הרבה אנשים לא חיים את המתנות שלהם. כל אחד קיבל מתנות. כשאתה חי אותן, אתה הרבה יותר נינוח, הרבה יותר נושם. אין את הסטרס הזה שמלאים בו בחיים המודרניים, בטח במדינה שלנו".

הסימנים, הוא אומר, כמעט תמיד מופיעים קודם בגוף. "פגשתי המון אנשים שהביטוי של הדבר הזה אצלם הוא פיזי. כאבים, רעד, חום, נימולים, התקפי חרדה, בעיות שינה, תחושות בגוף שאף אחד לא יודע להסביר. אני אומר להם: זה לא רק דבר מפחיד, זה גם כלי. הגוף מסמן לכם שאתם לא במקום הנכון".

דגני מדגיש שהוא לא נגד עבודה אינטנסיבית. גם היום, לדבריו, הוא עובד הרבה. ההבדל הוא בתחושה הפנימית. "אני עובד היום כנראה יותר שעות ממה שעבדתי אז, אבל אני לא מרגיש שאני עובד קשה. זה הבדל עצום. אז עבדתי מתוך לחץ, הישרדות וניתוק. היום אני עובד מתוך תשוקה, חיבור ואנרגיה. זה לא אותו דבר".

"עבודה קשה היא אמונה, לא עובדה"

אחת התפיסות שדגני מבקש לערער עליהן היא שהצלחה חייבת לבוא עם סבל. "כולנו גדלנו על זה שצריך לעבוד קשה בשביל להצליח", הוא אומר. "אבל בעיניי זו אמונה, לא עובדה. יש אנשים שעובדים הכי קשה בעולם ולא מתעשרים, ויש אנשים מאוד מצליחים שלא עובדים קשה". לדבריו, הבעיה אינה בעבודה אינטנסיבית, אלא בכך שאנשים כמעט לא עוצרים לבדוק אם הם בכלל עובדים בכיוון הנכון. "אנחנו מתגאים בזה שקשה לנו, כאילו אם זה לא היה קשה אז לא באמת הרווחנו את זה. אבל אפשר לעבוד יעיל, בתשוקה, בפוקוס. לא חייבים לעבוד מתוך שחיקה".

גם אחרי המשבר שלו, דגני לא מציע לאנשים לעזוב הכול או להחליף קריירה. להפך. "אתה לא צריך לשנות סדרי עולם", הוא אומר. "אפשר להתחיל בתוך הקיים. לזהות איפה אתה באלמנט שלך, מה גורם לך להתרגש, על מה אתה יכול לדבר שעות, ואז להרחיב את המקום הזה בעשייה היומיומית".

אצלו, העצירה הובילה לבחירה אחרת: לבנות מיזמים עם אנשים שהוא מתחבר אליהם, וללוות יזמים ומנהלים סביב המקומות שפחות מדברים עליהם: בדידות, לחץ, שחיקה והפער בין הצלחה חיצונית לבין תחושת ניתוק פנימית. את התפיסה הזו הוא מתרגם היום גם למסגרת חדשה תחת הכותרת "יזמות סינרגית", "אני מנסה להציע לאנשים דרך אחרת לחשוב על הצלחה: לא רק לפי גיוסים, צמיחה ואקזיט, אלא גם לפי השאלה מה קורה לאדם שבונה את כל זה בדרך. במקום להאיץ עוד את המרוץ, אני מבקש לעצור לרגע ולשאול איפה האדם באמת נמצא, מה מפעיל אותו, מה שוחק אותו, ואיך אפשר לבנות עסק שלא בא על חשבון הגוף, המשפחה והחיים".

"על בסיס זה בניתי אתגר דיגיטלי ליזמים בוואטסאפ", הוא מספר. "6 ימים שבכל יום מקבלים סרטון לוואטסאפ עם כמה דקות של הסברים שעוזרים להם להבין את עצמם טוב יותר".

הייתי צריך לאבד את עצמי כדי להגדיר את עצמי מחדש", הוא אומר. "המטרה שלי היום היא לעזור לאנשים להגיע למטרות שלהם בלי למות בדרך. כי אם תצליח ותאבד את עצמך בדרך, יכול להיות שהמחיר פשוט גבוה מדי".