נטע ריבקין היא המתעמלת האמנותית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם והייתה אחת מהספורטאיות האולימפיות הישראליות הבולטות ומהבודדות בענף שהשתתפו שלוש פעמים במשחקים האולימפיים. היום, היא לקחה את הכלים והיכולות שקיבלה מהספורט המקצועני לליווי מנטלי של אנשי עסקים, יזמים וגם ספורטאים.
להתעמלות האומנותית ריבקין הגיעה בגיל 5 ממש במקרה כשהתלוותה לאביה ארקדי ז"ל באחד מאימוני הכדורסל שהעביר, שם היא פגשה את אלה סמפלוב, המאמנת שליוותה אותה לאורך כל הקריירה המקצועית שלה. "מאוד אהבתי להתלוות לאימוני הכדורסל", היא משחזרת בריאיון ל-Business. "בסמוך למגרש היה גם אולם התעמלות. אלה, שהכירה את אבא, זרקה לאוויר משפט: 'זו הבת שלך? איך היא עדיין לא אצלי'".
"הגעתי כי הייתי סקרנית ומאוד אהבתי ספורט", היא מספרת. "הייתה שם התאהבות ממבט ראשון. הדבר הראשון שמשך אותי היה המוסיקה והתלבושות הנוצצות, עוד לא ידעתי מה זה אולימפיאדה. נשארתי כי היה לי נחמד ופגשתי חברות חדשות וככל שהתמדתי זה הפך להיות רציני. בגיל 12 הרשיתי לעצמי לחשוב שהחלום שלי הוא להיות אחת מהמתעמלות הטובות בעולם, ואז השתנתה גם הגישה שלי. בגיל 15 טסתי לראשונה לאליפות העולם והשגתי שם קריטריון לאולימפיאדה בביג'ינג 2008, אלה הכינה אותי כל כך נכון שידעתי לפרוץ ברגע הזה אבל עבור הסביבה שלי זו הייתה הפתעה מאוד גדולה. הכינו אותי בכלל ללונדון 2012".
כנערה את משלמת מחיר מאוד כבד מספורט מקצועני לא?
"אין ספורט יותר תובעני מהתעמלות אומנותית, עובדים בו עשר שעות ביום", היא מסבירה. "מגיל 13 עד גיל 25 הייתי מתאמנת בין 8-10 שעות אימון ביום. קשה להכיל את זה, אבל יותר מעשור מהחיים שלי זה מה שעשיתי. פרשתי בגיל 25 שבענף שלי זה מאוד מבוגר. השאלה הראשונה שעלתה זה למה פרשת, הם לא הבינו שבענף שלי אני קשישה".
"להתאמן כל יום עשר שעות זה אתגר מנטלי. אני צריכה כל בוקר לקום ולהסביר למוח שלי למה אני צריכה לעשות את זה. פה לחינוך יש משמעות רבה. אני זכיתי בבית שנתן לי תחושה שמאמינים בי ואוהבים אותי - זה מה שהייתי צריכה"
"קריירת בוגרות אצלנו מתחילה בגיל 15", ריבקין מוסיפה ומציינת כי זה לא פשוט לנערה. "את בשיא של תקופת ההתבגרות עם אישיות עדיין לא מבוססת, כשהדרישות, מפלס הלחץ והאירועים שאיתם אני צריכה להתמודד לא מותאמים לנערה בגיל הזה".
אז איך מתמודדים עם זה?
"להתאמן כל יום עשר שעות זה אתגר מנטלי", היא מציינת. "אני צריכה כל בוקר לקום ולהסביר למוח שלי למה אני צריכה לעשות את זה. פה לחינוך יש משמעות רבה. אני זכיתי בבית שנתן לי תחושה שמאמינים בי ואוהבים אותי - זה מה שהייתי צריכה".
"אי אפשר לתאר את תחושת הסיפוק שמרגישים כשחוזרים סחוטים מיום אימונים קשה", היא משחזרת. "את מוכיחה לעצמך יום אחרי יום שאת מסוגלת לעבור משהו שבבוקר לא האמנת שתצליחי. גם העזרה של אלה שהאמינה בי הרבה לפני שהאמנתי בעצמי. היו פעמים שאמרתי לעצמי 'על מה היא מדברת אני לא בכיוון', אבל הרגשתי את האמונה שלה ביומיום".
איך החיים של ספורטאי מקצועני?
"בספורט תמיד משדרים את הרגעים הנוצצים, את התחרויות הגדולות אבל יש אינספור רגעי משבר שלא משדרים", אומרת ריבקין ומציינת שההבדל בים מי שהצליח למי שלא הוא היכולת לקום מהכישלון. "אין ספורטאי שאין לו נפילות בדרך, פשוט צריך את היכולת לקום אחרי שנפלת 10 פעמים - המיינדסט מתחיל ומסיים הכול".
אחד מהאתגרים של ספורטאי מקצועני הוא היכולת להגיע לרגע שיא אחד שמזקק הכנה של קריירה שלמה. "הענף שלי יותר קשה מרוב תחרויות הספורט", היא מסבירה. "בהרבה ענפים אחרים יש לך את היכולת לתקן. משחק כדורסל יכול להתחיל רע ואז להפוך למשחק חייך, לי יש דקה על המשטח ואם המכשיר שלי נופל – נגמר. זה הופך את ההכנה המנטלית שלנו להרבה יותר קשה כי אין מקום לטעויות".
אז איך מתכוננים ליום תחרות גורלי?
"כל הרוטינות שאנחנו עוברות באימונים של עשר שעות ביום זה כדי לייצר מנגנון אוטומטי", אומרת רבקין. "יש זיכרון תנועתי. אני לא יכולה להתנהל רק על המנגנון הזה כי יש דברים שקורים בשטח ואז אני פשוט צריכה להמשיך. אם הכדור עף אני לא עוצרת, אני ממשיכה כאילו זה חלק מהתחרות – גם באימונים".
"פתאום הכדור נפל והתגלגל אל מחוץ מגבולות המשטח, מה שמדהים שזה בכלל לא היה באלמנט קשה, אלא במעבר פשוט מיד ליד שכל אחד יכול לעשות. בזמן שרצתי להביא את הכדור המוסיקה ממשיכה ואני רק רציתי להיעלם - ראיתי מסך שחור"
רבקין גם מסבירה שאי אפשר להעלים את הלחץ: "אני הייתי תמיד מנרמלת את המצב. זה יום תחרות – לא גורלי. מה עוזר לי לחשוב על זה שהיום החלום שלי יתגשם או יתנפץ? הייתי הולכת למקום של 'את באה ועושה את אותו תרגיל שעשית באימון בדיוק'. ביום התחרות יש רוטינה מאוד ארוכה כי יש לנו גם את האיפור והתלבושת – שאנחנו עושים לעצמנו, אף אחד לא מאפר אותנו, זה חלק מהרוטינה".
"הרוטינות עוזרות לנו להתפקס ולא לתת למחשבות לגלוש למקומות לא רלוונטיים. יש שעה וחצי לפחות של הכנות. ואז להגיע לאולם ולספוג לא להסתכל ולראות. גם הייתי שומרת על אנרגיות, לא מדברת ולא מתקשרת. עם אוזניות וספר. לאולם הגעתי שלוש שעות לפני התחרות ושעתיים וחצי לפני העלייה למשטח אני מתחילה להתחמם, עוברת על התרגילים ויוצאת לתחרות".
המתעמלת המעוטרת נזכרת באחת הסיטואציות הכי קשות שיכולות להיות למתעמלת אומנותית – נפילה של הכדור באולימפיאדה בלונדון. "הגעתי לשם אחרי שזכיתי במדליות באליפויות עולם וכבר בהתחלה הרגשתי לחץ מוגזם", היא משחזרת. "הציפיות יצרו אצלי לחץ וכנראה שלא עשיתי עבודה מנטלית מספיק טובה. ובאמת האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי. סיימתי תרגיל חישוק טוב והתרגיל השני היה הכדור. התחלתי טוב עד לרגע שפתאום הכדור נפל והתגלגל אל מחוץ מגבולות המשטח. מה שמדהים שזה בכלל לא היה באלמנט קשה, אלא במעבר פשוט מיד ליד שכל אחד יכול לעשות".
"בזמן שרצתי להביא את הכדור המוסיקה ממשיכה ואני מפסידה המון אלמנטים", היא מוסיפה. כל מה שרציתי זה להיעלם, אבל חזרתי למשטח והמשכתי לעשות את התרגיל הכי טוב שאני יכולה. ראיתי מסך שחור וקיבלתי ציון גרוע. אל היום השני של המוקדמות הגעתי במצב לא טוב, היו לי כמה שעות של כאוס מנטלי בעקבות מה שקרה לי".
רבקין מתארת את הרגע שבו הצליחה להשאיר את הכישלון מאחור. "ברגע אחד החלטתי לנתק את הרגש ולהתפקס", היא משחזרת. "הבנתי שמה שהיה כבר לא בשליטתי ורציתי להבין מה אני יכולה לעשות עכשיו, הדבר היחיד שבשליטתי זה הביצוע שלי על המשטח. יש לי כמות מוגבלת של אנרגיה ומיקדתי אותה רק בדברים שאני יכולה להשפיע עליהם, הלכתי לישון עם המנטרות האלה ודמיינתי לעצמי איך אני בכל זאת מצליחה להגיע לגמר".
"ביום השני קמתי עם תחושה שיהיה טוב", היא מתארת. "באתי לאולם ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני רוצה לסיים עם מצפון נקי שעשיתי את הכי טוב שאני יכולה. היו שני תרגילים טובים וקיבלתי ציון טוב, עכשיו אני תלויה במה שיעשו המתחרות האחרות. השאלה היחידה ששאלתי את עצמי הייתה אם עשיתי הכי טוב שאני יכולה, ובסוף הצלחתי להשתחל לגמר מהמקום התשיעי. בגמר כבר הצלחתי ליהנות יותר וסיימתי את האולימפיאדה במקום השביעי, הישג שיא למתעמלת ישראלית עד אז".
רבקין מסבירה שאת הכלים המנטליים האלה אפשר להחיל גם במקומות אחרים בדגש על העולם העסקי: "המיינדסט של זה אף פעם לא אבוד ותמיד יש מה לעשות זה משהו שנבנה אצלי בספורט – זה לא נגמר עד שזה נגמר. יש קו מאוד דק בין כישלון לניצחון גדול".
"למדתי המון על עצמי", היא מוסיפה. "אין משהו שיכול לקדם אותך יותר מאשר פוקוס רק על מה שבשליטתך. זה תמיד הבחירה הכי טובה שאתה יכול לעשות. הסחות הדעת הקיימות הן אינסופיות. אני מאמינה פחות בלשאת עיניים על הדרך כולה, אלא להתמקד בצעדים הקטנים. לאורך הקריירה שלי הייתי יותר עסוקה באיך הייתי היום לעומת אתמול ואיך אני מול עצמי. כשעושים את הביקורת הזו כל יום זה מביא אותך רחוק. אם היית מספר לי על התרחיש הזה לפני האולימפיאדה לא הייתי מאמינה שאני יכולה להתאושש מזה. פה נפלה לי ההבנה כמה יכולות יש לנו, יש המון אנרגיה רזרבית שצצה לנו רק באירועים קיצוניים. פתאום היו לי את היכולות, התפקיד שהייתי צריכה למלא זה רק האמונה, זה שיעור לחיים. הרגע הזה תמיד מזכיר לי שאני יכולה הרבה מעבר למה שאני מאמינה, העבר הוא כלי מצויין להתפתחות האישית שלנו".
ספרי לי על המעבר לעולם העסקי
"אני בן אדם מאוד סקרן וכשפרשתי עניין אותי לבדוק מה הוביל להצלחה שלי. אז למדתי וקראתי המון ספרים על התפתחות אישית ובמקביל התחילו להזמין אותי להרצות, אמרתי לאנשים רגע אבל אני לא מרצה, אמרו לי לא משנה תבואי ותספרי את הסיפור שלך. כשהבנתי את המשמעות והיכולת שלי להעניק ערך באמצעות החוויות האישיות שלי אז התחלתי להפוך את זה ממש למקצוע".
"למדתי על אימון מנטלי והתחלתי ללוות אנשים ותהליכים", היא משחזרת. "התחלתי דווקא עם אנשים מעולם הספורט, אבל אז הבנתי מחברים מענף ההייטק והעסקים והבנתי שיש המון חפיפה בהתמודדויות המנטליות: הבדידות בקבלת ההחלטה, הדד ליינים, והכישלונות שבדרך".
רבקין בנתה שיטת אימון שמשלבת את הסגמנטים שלקחה מתקופתה כספורטאית אולימפית. "עשיתי הקבלה לעולם העסקים", היא מסבירה. "היום אני עושה את זה גם בספורט עם הנבחרת האולימפית של ההתעמלות האומנותית וגם עם יזמים, סטארטאפיסטים ואנשי עסקים".
מהן ההתמודדויות החופפות של ספורטאי ואנשי עסקים?
"יש המון. אם נחזור לתקופת הקורונה ואשאל מישהו שהעסק שבנה במשך שנים מתרסק התגובה תהיה מאוד דומה לספורטאי שפספס את המטרה שלו, כלפי פנים אנחנו מרגישים את אותן רגשות. אני מאמנת אנשים על איך לבנות עולם אולטימטיבי ואיך אני שולט בכלים שמאפשרים לי לחזור לתלם כשהאדמה רועדת מתחת לרגליים. חוסן מנטאלי זה לא בן אדם שלא נשבר אלא בן אדם שיודע לחזור מהר למסלול".
"זה לא לחסום את הרגשות, זה לנהל את הרגש", היא מסבירה. "יש לנו כל הזמן את הסינרגיה בין החיים האישיים, המשפחה, הקריירה והם משליכים אחד על השני. אז קודם כל אני מלמדת איך להתמודד עם שחיקה, איך אני מצליח לענות על הצרכים שלי באותו רגע".
לדבריה של רבקין, גם החוויה של יזם צעיר שפתאום מצליח לגייס מיליונים היא התמודדות לא פשוטה שמאוד מזכירה את החוויה של ספורטאי: "פתאום הכול נופל עליהם ולפעמים קשה להתמודד עם ההצלחה. פתאום כולם כותבים עליי, מדברים עליי ואני כבר לא אנונימי - קשה לחיות תחת זכוכית מגדלת. זו חוויה דומה לזו שהייתה לי אחרי המדליה הראשונה באליפות אירופה ופתאום יש ציפיות שצריך לעמוד בהן. זו חוויה מאוד דומה כמו למשל הפחד להיכשל".
"אני מאמינה בשני מסלולים", היא מסכמת. "שיפור ביצועים, כי אנחנו חיים בעולם הישגי, אין מה לעשות. אבל, בדרך אסור לשכוח את עצמי, כדי שיהיה אפשר ליהנות מזה גם: בריאות נפשית, בריאות מנטלית ושיפור ביצועים".
רוצים לספר את הסיפור שלכם? רוצים לספר לנו על עסק שכדאי לנו להכיר? כתבו לנו: Business@mako.co.il