אם תפגשו היום את דויד ניזרי (33) מנופית, נשוי ואבא ל-3 ילדים, יזם סדרתי, מנכ"ל ומייסד של מספר חברות מצליחות, יהיה לכם קשה לדמיין איפה גדל. גם לו היה כנראה קשה לדמיין לאן יגיע. מילדות בשכונת עוני ופשע בחיפה, עדות לאירועי ירי ואלימות, חזרה בתשובה ובשאלה, דרך קבלה לסיירת מטכ"ל ועד לחיים כאיש עסקים מצליח – הוא הצליח לעבור שינוי של 180 מעלות. "לעמוד בגיל הזה במצב שלי זה מבחינתי חלום שהתגשם", הוא מספר בפתיחות בראיון ל-Business.
ניזרי לא זכה לנקודת פתיחה אידיאלית לחיים. "אני בן להורים מקסימים ושני אחים. מהיום שנולדתי גדלנו בדירה בשכונת חליסה בחיפה", הוא משחזר. "חליסה זה אזור מעורב, שילוב של עולים, מגזר ערבי, יהודים, כל המאה ארצות נמצאות בשכונה וזה יוצר הרבה חיכוכים. השכונה מאוד בעייתית. רוב מה שחווינו בילדות היה קולות של ירי והאנשים שהסתכלנו עליהם כמודל לחיקוי היו עבריינים. לראות משטרות וסירנות היה חלק מהיום יום בחיים בשכונה".
הוא היה עד לאירועים לא פשוטים בילדותו: "אני זוכר שהיה פטרול של משטרה שכל הזמן הסתובב בשכונה, ורצו אלינו כמה חבר׳ה גדולים יותר, אמרו לנו להחזיק משהו והמשיכו הלאה. בדיעבד מסתבר שזה היה אקדח. אלו אירועים שקרו כל לילה. היום אני לא יודע מי מהם בחיים אבל הרוב בכלא. יש כאלה שאבודים".
"השכונה ממוקמת על צלע של הר ואם אתה מסתכל מהחלון אתה רואה את כל מה שקורה", הוא נזכר ומספר. "בחליסה כל הזמן רואים ירי, אנשים שרודפים אחרי אנשים ואמבולנסים. פעם ממש ראינו רצח. ישבנו במרפסת בבית, הסתכלנו על הרחוב וזה התחיל בצעקות, מכות, ורעשי שבירה של זכוכית. אנחנו מציצים ורואים מישהו נוטף דם ירי ואמבולנסים. הייתי בן 10".
אתה לא מדמיין עתיד במקומות האלו. הדמות לחיקוי, העתיד שלי כביכול, אלה עבריינים. כשאתה גדל במקום כזה אתה לא רואה את הצד היפה של החברה הישראלית ואתה מוצא מפלט בהרבה מקומות שלא יובילו אותך קדימה. אבל, כשנכנסתי הביתה תמיד קיבלתי חיבוק חם ואוהב, תמיד היה אוכל למרות שאין מותרות או כסף לכלום
כשהוא הגיע לכיתה ב׳, המשפחה החליטה לחזור בתשובה. "התחלנו בביה"ס ממלכתי דתי אבל כשההורים עברו תהליך התחרדות עברנו לביה"ס חרדי", הוא מספר. "היינו חרדים וזה אומר את כל המשמעויות - אין טלוויזיה בבית, צריך ללכת עם חליפות, כיפה, פאות ונעליים שחורות לפי קוד לבוש. מכיתה ב׳ עד ח׳ למדתי בביה"ס חרדי מחוץ לשכונה. זה כמו בני ברק - תלמוד תורה במסגרת של הרבה ילדים בכיתה ורק בנים. את כל הסטראוטיפים ששומעים בתקשורת אני יכול לאמת. המגזר מאוד מיזוגני, לא מקבל אנשים מבחוץ, יש עניין של הפליה, ואתה חווה כילד במשפחה שחזרה בתשובה ניכור".
הילדים בבית הספר לא קיבלו אותו בזרועות פתוחות לאחר החזרה בתשובה. "אתה נכנס לבית הספר ואתה מקוטלג", הוא מסביר. "תמיד הסתכלו אלי כמישהו מחליסה. זה הלך והתגבר כל החיים עד שלמדתי לזהות את החוזקות שלי ולא להתייחס לרעשי רקע".
איזה עתיד דמיינת לעצמך בילדות?
"אתה לא מדמיין עתיד במקומות האלו", הוא מודה. "הדמות לחיקוי, העתיד שלי כביכול, אלו עבריינים שיש להם גב והמכוניות שיש להם. כשאתה גדל במקום כזה אתה לא רואה את הצד היפה של החברה הישראלית ואתה מוצא מפלט בהרבה מקומות שלא יובילו אותך קדימה. אבל, כשנכנסתי הביתה תמיד קיבלתי חיבוק חם ואוהב, תמיד היה אוכל למרות שאין מותרות או כסף לכלום".
"היום יש לילדים שלי הכול", הוא אומר. "הם יקבלו כל מה שיבקשו גם אם אצטרך להתאמץ יותר בעבודה. אני לא יודע להגיד שאין. הצלחתי לקנות בית קרקע בגיל שלי ואני היחיד בחבורה שלי שעשה את זה. הפאשן והדחיפה לצד הרצון והזיכרונות מפעם של חוסר גורמים לכך".
בכיתה ז' נזרי כבר התחיל לנשור ממסגרות ועבר כמה בתי ספר עד כיתה י'. "החלטתי שאני רוצה לסיים את בית הספר עם בגרות", הוא אומר. "רציתי להוכיח את עצמי ולא ללכת כחרדי ולקבל מכות בשכונה או להיות מקוטלג כסוג ב׳. אז החלטתי לצאת מהמסגרת החרדית. לא נראה לי שיש בית ספר בחיפה שלא עברתי, היו בתי ספר שלמדתי בהם יום אחד בלבד לפני שנשרתי. נגררתי לצערי לשוליים".
המקום ששינה את הכול: "הבנתי שאם אני מפשל החיים שלי גמורים"
אירוע אחד מכונן גרם לו להבין שהוא חייב לשנות כיוון. "כמעט נהרגתי במכות", הוא משחזר. "זה היה אירוע האלימות הכי קיצוני שלקחתי בו חלק. אמרתי שמפה זה או שאני ממשיך את החיים שלי והולך לכלא או למות, או שאני משנה אותם כי יש לי משפחה ואני צריך להיות שם בשבילם. זו הייתה באמת נקודת מפנה כי שם הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה את החיים".
יום אחד הגיע אליו הבייתה פלייר של הפנימיה הצבאית בחיפה, והוא מיד הבין שזו ההזדמנות לצאת ממעגל האלימות. "לא ידעתי מה הסיכוי שאעבור אבל התחלנו תהליך", הוא מסביר. "עברתי שלב ועוד שלב, והגענו לביקורת אצל קצין שמוודא שאתה לא מבלה ברחוב יותר מדי. ישבנו במשרד שלו ואני זוכר אדם מבוגר שאמר בציניות ובזלזול ׳בוא אני אסדר לך ללמוד בריאלי׳. חוויתי את זה כזלזול עמוק, וליד אמא שלי. גם ככה יש מולך נער במקום נמוך ואתה מוריד אותו עוד יותר? אז בלב שלי אמרתי שלא משנה מה אני אגיע גם לפנימייה וגם לריאלי".
משם ניזרי כיוון לעצמו מטרה ולא הרפה ממנה. הוא נרשם לתוכנית היל"ה של משרד החינוך לנוער בסיכון ועבד כמחלק עיתונים בשעות הבוקר. "סיימתי את הלימודים והתחלתי את ההכנה לפנימייה – חודש אחר כך התקבלתי". אבל, אחרי חודשיים הוא כמעט סולק גם משם. "מורה בשם אורן הרצמן החליט לקחת אותי תחת חסותו והוא דאג לכך שלא יעיפו אותי", הוא משחזר ומסביר שמשם הוא הבין שזה הצ'אנס האחרון. "אמרתי לעצמי שאם אני מפשל פה החיים שלי גמורים".
מאז, הכול השתנה. הוא סיים בהצטיינות חברתית את הזמן במכינה, עשה בגרות וכיהן כיו"ר מועצת התלמידים בתיכון הריאלי שאליו כל כך רצה להתקבל. "בפנימייה הכרתי את האנשים מישראל היפה, פתאום אתה מבין את האפשרויות שיש לך, אתה מדבר בשפה אחרת שלא הכרת וחי חיים שונים, המקום הזה הצליח להוציא ממני את אופי החשיבה שפיתחתי בשכונת חליסה".
משכונת פשע לסיירת מטכ"ל ולעסקים במיליונים: "הלכתי על כל הקופה"
"היום אני מרגיש שאני חייב להעביר את זה הלאה", הוא מספר. "לזקק מזה תובנה ולגרום לכך שעוד אנשים במצב שלי יצליחו. אני לא מיוחד. אין לי קסם או כוחות על, אני פשוט בן אדם, ילד שהיה אבוד, ובעזרת אנשים אחרים הצליח למצוא את הדרך שלו".
מהפנימייה הוא הצליח להגשים חלום ולהתקבל לסיירת מטכ"ל: "שאפתי להגיע הכי גבוה. את השאיפה למצוינות קיבלתי בפנימייה וזה מה שגרם לי לרצות להתקבל למקום הכי טוב בצבא מבחינתי. התאמצתי הרבה ובסוף הגעתי לשם. בדיעבד היום כמילואימניק אתה מבין שלא בהכרח מחפשים את הספורטאי הכי טוב אלא את הבן אדם, האופי, היכולת להשתנות ולהתאים את עצמך למצב ולפרוץ גבולות. לעשות דברים שהם לא הגיוניים. היחידה מוכיחה את זה ואפשר להזיז הרים, אפשר לעשות המון דברים שאפשר רק לדמיין".
לאחר שיצא לקצונה הוא שובץ כמפקד צוות באגוז ואחרי שלושה חודשים במסלול הם יצאו לצוק איתן. "לשמחתי נכנסנו 32 לוחמים לעזה והוצאתי 32 לוחמים מעזה", הוא משחזר ומספר שהחוויה מהמלחמה התחברה לעבר שלו בשכונת חליסה. "הבנתי שפניי לשלום ושהמלחמה הייתה קצת כבדה עליי. הייתה לי חוויה לא טובה במלחמה, הצוות שלי הוביל את הלחימה ביום האחרון של ניתוק המגע בעזה כצוות הכי קדמי ומאוד סמכו עלינו. המראות שראיתי שם גרמו לי להבין שמלחמות זה לא דבר טוב לא משנה מה. זה התחבר לי גם לעבר בחליסה - בואו נחיה בשלום, נעשה עסקים ונדאג שהעולם יתקדם במקום להשתמש בנשק ככלי כוח. אני לא פציפיסט אבל מעדיף אם היה אפשר להימנע ממלחמה".
בגיל 28, כשנולדו לו תאומים יחד עם אשתו אותה הכיר עוד בימיו בפנימייה, הוא השתחרר והחל את דרכו בעולם העסקים לאחר שלמד חשבונאות וכלכלה. "החלטתי ללכת על כל הקופה השקעתי", הוא מספר. "השקעתי בייבוא של מכולה וסחורות מסין והצלחנו למכור. ממכולה אחת לעוד מכולה. אני יזם - מתאהב במשהו, מקים ביזנס ומוכר".
היום הוא יזם והמיסד של FIGNEL, חברת תוכנה מצליחה. "קיבלנו הזדמנויות עסקיות והיום יש לנו בית תוכנה בו אנחנו מפתחים ומשרתים לקוחות", הוא מספר. "באים אלינו לקוחות שרוצים להקים אתר או לבנות תוכנה ואנחנו מפתחים אותה עבורם. בית התוכנה מעסיק 12 מפתחים ואנחנו מקבלים פרויקטים עבור לקוחות קטנים וגדולים".
אבל העסק המשמעותי אותו הוא מנהל הוא דווקא "ספפי", ספת משחק מודולרית לילדים אותה הוא מייבא, שהפכה ללהיט בישראל. "ספפי הוא מוצר שראינו בארה"ב ועשינו התאמה לשוק הישראל", הוא מסביר. זה פריט שהוא גם יפה לבית כריהוט, וגם פריט משחק. זו קטגוריה חדשה שהמצאנו בארץ כי עד היום אנשים הכירו רק פופים וספות רביצה".
היום הם כבר מוכרים אלפי ספות בישראל. "בהתחלה חשבנו שזה דבר שייקח זמן להחדיר לשוק, אבל תוך חודשיים הצלחנו למכור המון", הוא מספר. "כשזה נהיה מטאורי ורץ מפה לאוזן. יש לנו כרגע מגעים לשיתופי פעולה עם מותגי הילדים הגדולים בעולם ליצירת ליין שלהם לספה. הפידבקים שמקבלים מההורים מדהימים".
"לרוב הדברים שהקמתי לא גייסתי שקל אחד ממשקיע", מצהיר ניזרי שהכנסות של כלל החברות של ניזרי כיום, נאמדות במיליונים. "גם את הבית בנופית רכשתי בעשר אצבעות ולא קיבלתי מתנה מאף אחד, זה בית במיליונים".
מה סוד ההצלחה?
"נראה לי שזו הרוח היזמית שהכנסנו למותג. לקחנו את כל הניסיון והדחיפה שצברנו בחיים ודחפנו קדימה. עשינו כל דבר שאפשר כדי להכניס את המוצר לשוק, כל שיתוף פעולה ולקחנו כל הזדמנות לפתח אתגרים. בשילוב עם בית התוכנה שבאמצעותו אפשר לממש כל רעיון שהוא, אנחנו מצליחים להיות מאוד יעילים ורווחיים".
הוא חולם על כך שעוד ילדים במצב בו הוא היה בילדותו יצליחו לצאת משם כמוהו. "אשתי מורה ואני רואה מה היא חווה, וגם ככה מערכת החינוך היא שק חבטות של הרבה גורמים. המורים עושים עבודת קודש. חשוב לא להתייאש מהתלמידים בשוליים. צריך לדעת להרים אותם. לי מי שעשה את השינוי היה מורה אחד, הרצמן. היום כשאני רואה אותו אני מבין שהוא שינה לי את החיים. יש עוד אלפי תלמידים שהמערכת מפספסת והם יכולים להצליח. הרבה תלמידים כאלה יכולים להגיע לפרונט ולצאת מהאזור הבעייתי אם יזהו אותם. שידעו שמאמינים בהם", הוא אומר ומוסיף, "לילדים אני אומר שחשוב להתמיד בדברים החיוביים בחיים. השינוי לא מהיר ולא קל אבל ברגע שמחליטים צריך להתמיד, זו מילת המפתח. לא להרים ידיים לעולם - בסוף זה משתלם".
רוצים לספר את הסיפור שלכם? רוצים לספר לנו על עסק שכדאי לנו להכיר? כתבו לנו: Business@mako.co.il