הם שמו חצי מיליון שקל על חלום שאף אחד סביבם לא הבין

זה סיפור על אהבה ועסקים, ככל הנראה בסדר הזה. לליאור (לילו) ליבמן (33) ואורי אלעני (28), שהשותפות העסקית ביניהם נוצרה מיד לאחר ה-7 באוקטובר, יש כיום עסק מצליח של חדרי בריחה המשלבים שחקנים מקצועיים בסיפורי המסגרת בחדרים. ממש בימים אלו השניים מעלים חדר אימה חדש, מושקע יותר מכל קודמיו, שבו כל משתתף אמור להרגיש ממש בתוך סרט, שהוא או היא הגיבורים הראשיים שלו.

מתאבק-זמר ועובד היי-טק

ההתחלה הייתה הרבה יותר צנועה. "אני גר בפתח תקוה ומתחתן בעוד קצת יותר מחודש, אבל מחובר לתחום הבידור מאז שאני זוכר את עצמי", מספר ליאור (לילו). "דריסת הרגל הראשונה שלי בתחום הייתה כמתאבק מקצועי, בדומה ל-WWF. ג'ון סינה והאנדרטייקר היו גיבורי הילדות שלי וכשגיליתי בגיל 13 שקיים דבר כזה בארץ, שאשכרה אפשר להיכנס כאן לזירה ולהתאמן, לא חשבתי פעמיים. אז נכון, הכל מתוסרט, אבל חוטפים גם מכות אמיתיות ופציעות. אני עוסק בזה עד היום ומאוד אוהב את זה".

ההיאבקות חשפה את ליאור לראשונה לתחושות הנלוות להופעה מול קהל. "היה לי כיף ונוח, זה גרם לי להחליט ללמוד משחק מיד אחר הצבא. למדתי שלוש שנים בריאקטינג סטודיו, בית ספר למשחק ומצלמה ומיד לאחר שסיימתי שם המשכתי לקורסים במוזיקה ברימון והוצאתי אלבום, שעבדתי עליו במשך שלוש שנים והוצאתי עליו יותר מדי כסף. זה היה פיוז'ן בין ראפ לרוק אנד רול בעברית, עם הכל מנוגן בלייב ואני שר. יצא לנו להופיע כמה פעמים, היה אפילו דיבורים עם NMC להחתים אותי, אבל בסוף החתימו מישהו אחר".

איך כל זה קשור לחדרי בריחה?

"כשאתה לומד משחק אתה בדרך כלל הולך למלצר, כדי לממן את המחיה. אני גיליתי את תחום חדרי הבריחה, בהתחלה כלקוח, אבל אז נודע לי שיש מקום אחד בארץ שמשלב שחקני תיאטרון בדבר הזה. אמרתי, יאללה, זה המקום בשבילי, הלכתי ואני עד היום שם, רק שכיום אני אחד משני הבעלים".

אורי, מה הסיפור שלך?

"אני גר כיום בראשון לציון, במקור מרעננה, נשוי פלוס כלב. מימיי כתיכוניסט הייתה לי אהבה מאוד מאוד ממוקדת לחדרי בריחה. מגיל צעיר מאוד אהבתי משחקים וחידות, ומקביל התפתחה אצלי זיקה לעולם התיאטרון. זה מילא אותי".

ממה התפרנסת?

"אחרי השירות הסדיר בצה"ל המשכתי לעוד שנה וחצי קבע בשלישות הראשית ברמת גן והשתחררתי. רציתי לעשות טיול אחרי צבא, אבל הימים היו ימי הקורונה, כך שנאלצתי להסתפק בשביל ישראל. באותם ימים הכרתי, דרך אבא שלי, חבר'ה שהקימו סטארט-אפ ונכנסתי לעבוד שם כסוג של עוזר מנכ״ל. עברה שנה עד שהסטארט-אפ, שעסק בניתוח נתונים והפקת תובנות עסקיות, סיים את שלב ההקמה ומוניתי למנהל השיווק, תפקיד שמילאתי במשך שנה נוספת.

"במקביל לכל זה, הכרתי סניף של חדרי בריחה שמשלב שחקני תיאטרון והתחלתי לבוא לשם שוב ושוב כלקוח. די מהר התחברתי עם הבעלים ועבדתי שם כשחקן. בסניף הזה, שכיום נמצא בבעלותנו, הכרתי ב-2021 את ליאור. הוא כבר היה שחקן בחדר בריחה מ-2017, והפעיל אותי בהתחלה כלקוח. בהמשך הוא גם הכשיר אותי כשחקן והתחלתי לעבוד שם באופן חלקי בערבים ובסופי שבוע, במקביל לעבודת היום שלי בסטארט-אפ".

"הלב הוא האס שלנו"

חלפו כמעט שלוש שנים עד שליאור ואורי אזרו בנפשם אומץ (וכסף) לרכוש יחד את חדר הבריחה בו עבדו. אורי: "בתחילת 2023 עדיין כל אחד מאיתנו היה בשלו. אני הייתי מאוד חזק בעולם של ההייטק והנתונים, ליאור השקיע באלבום ובמוזיקה שלו. עוד לפני זה, באוגוסט 2022, הפסקתי לעבוד כשחקן בחדרי בריחה, אבל שמרנו על קשר חברי".

ואז הגיע 7 באוקטובר 2023.

"בדיוק. גויסנו למילואים ממושכים ובערך חודש וחצי אחר-כך קיבלנו שיחה ממי שהיה עדיין הבוס של ליאור ושהיה הבוס שלי. הוא התקשר לשנינו ביחד ואמר שהוא רוצה לעשות רילוקשיין ולמכור את העסק, שכלל שישה חדרי בריחה במיקומים שונים בפתח תקוה. הוא השתמש במלה 'להוריש' ואמר שהוא מעדיף שהעסק יעבור לאנשים שמכירים ואוהבים את התחום. ידענו שזה מה שאנחנו רוצים ורכשנו את הפעילות ממנו תמורת כחצי מיליון שקל".

מה עשיתם עם החיים הקודמים שלכם?

אורי: "שמנו אותם בצד. ליאור בדיוק שחרר את האלבום שלו, אני הייתי בתפקיד שיווקי, אבל ה-7 באוקטובר ממילא עשה קאט מאוד מאוד חריף לחיים שלנו. מה שהיה לפני כן נגמר ויצאנו לדרך חדשה, כשותפים עסקיים".

ליאור: "בקשר החברי שיצרנו היה תמיד חלום רחוק, שאולי מתישהו נצליח לפתוח חדרי בריחה בבעלותנו. הרגשנו גם כמו שומרי הסף של הרמה בסניפים בהם עבדנו. חשבנו שלבעלים אין מספיק תשוקה לתחום וזה מאוד הפריע לנו, כי אהבנו את המקום ואת הלקוחות. הרגשנו שמתישהו זה יהיה חייב להיות בידיים שלנו, אבל לא היה לנו מספיק כסף לקנות".

מה עשיתם?

"הקמנו עסק זעיר שנקרא חדרי בריחה בע"מ והתחלנו לעשות ביקורי בית בהשתתפות שחקן. כתבנו תסריטים לחדרי בריחה, דיברנו עם אנשים ובאנו לבתים או למשרדים שלהם לספק להם חוויה אישית של חדר בריחה. עשינו את כ-10 חודשים, עד פרוץ המלחמה" .

היה לזה ביקוש?

"היינו עוד במעגלים הראשונים של הקרובים והחברים של הקרובים. עוד לא ממש עסקנו בשיווק ולא הייתה לנו תוכנית עסקית שאפשרה לנו להרוויח מזה. לפני כל אירוע היינו יושבים שעות על גבי שעות כדי לתכנן משהו אישי ומותאם ספציפית לכל חוגג.

"אחר כך, במלחמה, חדרי הבריחה עמדו ריקים, אנשים פחדו לצאת מהבית והיינו בעיקר במילואים. אחר כך גם הגיעה איראן ואי הוודאות גדלה, אבל קצת לפני שקיבלנו את ההצעה של הבוס שלנו דברים התחילו לצוף חזרה. ראינו שאנשים מתחילים לחזור לחדרי הבריחה, ממש מחפשים אותם, מחפשים אסקפיזם וקצת כיף בתוך כל הבלגן. גם ככה, לקחנו פה חתיכת סיכון".

מה אמרו במשפחות שלכם?

"כל האנשים שהתייעצנו איתם שאלו אותנו בהפתעה: 'מה, חדרי בריחה, זה עוד קורה?' דווקא הרואה חשבון שלנו ייעץ לנו להסתכל על המספרים ולראות שהם בעצם נראים בריאים מאוד. אז כבר אמרנו לעצמנו: 'אם הבעלים הקודם, שהוא באמת אחלה בן אדם אבל בלי מספיק תשוקה ואהבה לתחום, הצליח לעשות מזה ביזנס טוב, אנחנו יכולים לעשות מזה ביזנס מטורף, כי אנחנו באים עם הלב".

יש שיטענו שבעסקים חשוב דווקא לפעול מהראש.

"הלב, שכולם הזהירו אותנו מפניו, הוא האס המנצח שלנו. לב מגביר מכירות, כי התשוקה מחלחלת מהבעלים לעובדים ומשם ללקוחות. התוצאה היא חוויות מדהימות, לכולם".

מה בעצם יש לכם היום?

"שישה חדרי בריחה, בשני לוקיישינים שונים בעיר פתח תקווה. כל חדרי הבריחה שלנו - וזה הייחוד שלהם בישראל כרגע - מפעילים שחקני תיאטרון כחלק מהסיפור, המשימה והחוויה. הגדלנו את המחזור השנתי פי ארבעה, מחצי מיליון לשני מיליון שקל בסוף 2025 - ואנחנו רק בהתחלה. בניגוד לבעלים הקודם, אנחנו מקפידים לא לקבל החלטות שאולי יהיו נוחות לנו כלכלית, אבל יפגעו במוצר".

מה למשל?

"הוא ראה ששחקנים עולים לו הרבה מדי, אז החליף אותם בתיכוניסטים. הוא האמין שאפשר להסתפק בכובע על הראש ודקלום של כמה שורות. האמת, הוא לא לגמרי טעה. הוא עבד, וגם אנחנו עדיין עובדים, תחת רשת ארצית בשם אסקייפ רום ישראל, שעושה עבודה מדהימה בשיווק. בחודשי הקיץ, גם אם אשים מפתח על השירותים של המתחם ואקרא לזה 'השירותים של ליאור', אנשים ימשיכו לבוא".

אז למה בכלל לשנות משהו?

"מבחינה עסקית, העסק עבד טוב לבעלים הקודם, אבל המוניטין ונאמנות הלקוחות הלכו והידרדרו. הדבר הראשון שעשינו לאחר שקיבלנו את המפתחות היה להגיד, בצער רב, שלום ותודה לכל התיכוניסטים ולהתחיל לחפש שחקנים שסיימו בית ספר למשחק או שעדיין לומדים.

"הרכבנו לנו מיני צוות שעדיין הכריח אותנו כבעלים לעבוד משמרות כפולות במשך חודשים, אבל לא היה אכפת לנו, לא חיפשנו את הנוחות. אמרנו לעצמנו: 'אנחנו צעירים, יש לנו רוח במפרשים, יש לנו חזון ואנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים ייראו. אין מצב שהחדרים האלה לא יהיו החדרים הכי מיוחדים והכי טובים בארץ".

מאיפה הביטחון העצמי הזה?

"יש לנו ניסיון עצום כלקוחות עם חדרי בריחה בארץ ובחו"ל, כל אחד מאיתנו ביקר בחייו ביותר מ-800 חדרי בריחה. בקהילת האסקייפרים יודעים את זה, ומבינים מה אנחנו שווים".

מה באמת הגודל של הקהילה הזאת?

"פעם זה היה תחום מאוד נישתי, לחנונים אוהבי חידות. היום זה נפתח לכולם, זה כמו סרט בקולנוע. אנחנו רואים בשטח משפחות, סבתות, ילדים, חיילים, חרדים - כל קבוצות האוכלוסייה. אבל, אם אתה שואל על הגודל של קהילת המכורים, אז מדובר בכמה אלפים. בקבוצת פייסבוק של קהילת חדרי הבריחה של ישראל יש כיום כ-55,000 משתתפים.

מכירים אתכם שם?

"כולם מכירים אותנו ומחכים לדבר הבא שנעשה. יצרנו את המוניטין הזה בתוך שנתיים וחצי".

תרצו להתפתח לעוד ערים בארץ, מלבד פתח תקוה?

"נרצה להתפתח לחו"ל. כשאנחנו אומרים חו"ל, אנחנו מתכוונים בעיקר לאתונה ביוון, כי הסצנה שם של חדרי בריחה אינטראקטיביים בהשתתפות שחקנים מאוד חזקה. מה שנחשב מיוחד אצלנו, זה הסטנדרט אצלם".

כמו כל קפיצת מדרגה בעסק שלהם, לילו ואורי נחשפו לחוויה האתונאית קודם כל כלקוחות. "בהתחלה טסנו לשם כמה פעמים כדי לחוות, אבל בהדרגה התחילו מינגלינג ונטוורקינג עם היוצרים המובילים שם. בהמשך התחלנו לחקור באילו מערכות הם משתמשים, כמה זה עולה להם, איך אפשר לייעל את זה ואיך לעבוד יותר טוב עם שחקנים. הפרויקט הנוכחי שלנו, שנקרא The Guest House, נעשה בשיתוף פעולה עם יוצרים מאתונה. הבאנו את הסגנון הזה לארץ, כי ראינו שהרבה מאוד חבר'ה ישראלים מקהילת המכורים, אפילו לא רק מקהילת המכורים, מתחילים לחפש חוויות כאלו בחו"ל".

הם מספרים על תופעה שלא רבים שמעו עליה: מסעות טיולי בריחה של ישראלים ברחבי אירופה. "שמענו על ישראלים שנסעו לספרד וביקרו בכ-70 חדרי בריחה בשבועיים. מבחינתנו, דווקא בגלל שישראל במשבר תדמיתי קשה בעולם, היא צריכה להוכיח את עצמה בכל התחומים. אנחנו רוצים לתת פייט בתחום חדרי הבריחה, ליצור מצד אחד חוויות ברמה של חו״ל בארץ ומצד שני - ליצור ולהצליח בחו"ל. זה החלום".

שחקנים עם תנאים סוציאליים

אחד הדברים שמייחדים את העסק של ליאור ואורי הוא השילוב של שחקנים בחדרי הבריחה, כחלק בלתי נפרד מהעלילה ומהחוויה. "כיום אנחנו מעסיקים 25 שחקנים. לא פרילאנסרים, אלא עובדים בתלוש שכר, עם תנאים סוציאליים ופנסיה. זה אחד הדברים שאנחנו הכי גאים בהם. כל שחקן בוחר כמה משמרות הוא ייקח מדי שבוע. מבחינתנו, זה ראש שקט כי אנחנו יודעים שהם אוהבים את העבודה שלהם, הלקוחות נהנים והכל עובד כמו שצריך. השחקנים שלנו לא באים לעבודה ומסתכלים על השעון, יאללה מתי נגמר. להפך: הם כל הזמן מבקשים עוד עבודה, עוד זמן משחק ועוד לקוחות".

איך נראית החוויה, מנקודת המבט של הלקוח?

"בחדרי בריחה רגילים אתם בדרך מגיעים ללובי במתחם, פקיד קבלה מקבל אתכם ויש זמן להתארגן: ללכת לשירותים, לשתות מים, לאחסן חפצים. אחר כך מישהו שלבוש בבגדים רגילים מתדרך אתכם בחוקי המשחק ומכניס אתכם לחלל ההתרחשות. אתם מתחילים לשחק ובדרך כלל יש 60 דקות לעבור בין חללים ולפתור חידות".

ואיך כל זה נראה אצלכם?

"חדרי הבריחה שלנו הופכים את מסע הלקוח הזה לסופר ריאליסטי ואינטראקטיבי מהרגע הראשון. ניקח לדוגמה את "הוויקינגים", חדר בריחה שלנו שמבוסס על הסדרה המפורסמת. שם, כשהדלת נפתחת בפעם הראשונה, אתה פוגש ויקינג, שחקן בתלבושת שעולה אלפי שקלים, שכאילו ממש יצא עכשיו מהסדרה. הוא מברך אותך ומזמין אותך לכפר שלו, סט הוליוודי ממש. כל זה קורה עדיין בשלב ההתארגנות. השחקן הראשון שתראו ייקח בהמשך חלק בחוויה, יש חידות שקשורות אליו והמשתתפים נדרשים ליצור איתו אינטראקציה. שבירת הדיסטנס קורית רק בסוף החוויה, אחרי כ-75 דקות".

זו נשמעת כמו חוויה יקרה למדי, לכם וללקוחות.

"העלויות שלנו כעסק אכן יותר גבוהות מניהול חדרי בריחה רגילים וכך גם מחירי הכרטיסים, אם כי אנשים לא נופלים מהכיסא מהבדלי המחירים".

מה זה אומר?

"אנחנו מדברים על הבדל של 10-20 שקלים בכרטיס פר משתתף. המחיר הממוצע בשוק הישראלי לקבוצה של חמישה משתתפים הוא בסביבות 120-130 שקלים פר משתתף, אצלנו זה 140-150. בגלל זה אצלנו, בחדר שבו הם נמצאים בג'ונגלים בקוסטה ריקה, הם צריכים להרגיש שהרכב שלהם באמת נוסע".

"אמרנו להם שדרום קוריאה תוקפת"

השחקנים אוהבים את העבודה?

"מאוד. יש להם בסיס של עלילה, אבל רוב הזמן הם מאלתרים. כל פעם נראית שונה לחלוטין, כי האינטראקציה עם הלקוחות אמיתית. זאת אומרת שאם אני מדבר איתך עכשיו כוויקינג ואתה עונה לי כבן אדם רגיל, אני צריך לנהל איתך דו שיח בתוך העולם שלי. כשאנשים שואלים אותי 'כמה זמן יימשך החדר בריחה?' אני עונה להם: 'מה זה חדר בריחה? המסע שלנו הולך לקחת שנים!' אגב, נשארנו בדמויות בסיטואציות הרבה יותר קשוחות, כולל באזעקות וטילים".

נשמע מלחיץ. איך זה עבד?

"השחקנים אמרו: 'הצרפתים תוקפים אותנו, בואו אחריי!' או 'האלים כועסים, צריך להסתתר!' יש לנו חדר בריחה שמדמה בריחה מכלא בצפון קוריאה, שבו המשתתפים לובשים סרבלי אסירים כתומים. כשהיו אזעקות אמרנו להם שדרום קוריאה תוקפת. פתאום מצאו את עצמם יחד במקלט ויקינגים ואסירים - וכולם מאלתרים עם כולם. זה היופי. במלחמה עם איראן אנשים שהזמינו אצלנו חדר בריחה ממש קיוו שתהיה אזעקה באמצע".

אורי ולילו מפעילים כיום את חדרי הבריחה הבאים: "ג'ק המרטש" - חדר אימה לייט;

"הוויקינגים" והבריחה מכלא בצפון קוריאה, שכבר הזכרנו; "מחוץ למפה – חדר בריחה של הרפתקאות, המבוסס על הסיפור האמיתי של האוצר של לימה (The Treasure of Lima) שלא נמצא מעולם; "התיאטרון" - חדר בריחה קומי, שנכתב כולו תוך כדי שירות מילואים במלחמת איראן הראשונה; וגולת הכותרת, פרויקט "הגסטהאוס" – הדור הבא של חדרי הבריחה.

הם נזכרים: "בפעמים הראשונות שראינו מה עושים באתונה היינו פשוט בשוק, וחשבנו שאין שום סיכוי להביא רמה כזו לארץ. אבל עכשיו, עם ניסיון של כמה שנים בחדרי בריחה אינטראקטיביים בישראל, אנחנו מסתכלים על השחקנים שלנו ואומרים שאם יש מישהו שיכול לקחת את התחום הזה בארץ לשלב הבא, זה הם ואנחנו. יצרנו קשר עם יוצרים וכותבים באתונה, ונולד "הגסטהאוס", שאנשים מדברים עליו כז'אנר חדש של אמנות".

מה זה אומר?

"'הגסטהאוס' הוא קפיצת מדרגה בעולם החוויות האימרסיבי. אימרסיביות היא מידת התחושה שאתה שקוע בתוך חוויה, עד כדי כך שהסביבה החיצונית נדחקת לרקע. אתה לא מרגיש שאתה במשחק. אנחנו משתמשים בכמה שחקנים ובאפקטים מיוחדים של אור וסאונד. זה באמת הדבר הקרוב ביותר להרגשה שאתה בתוך סרט, שאתה הגיבור שלו. החוויה היא אתה, ואתה עשוי לפגוש את עצמך במקומות שלא הכרת".

אתם מצליחים להפחיד את המשתתפים?

"הכי קל להפחיד אנשים, אבל זה לא מה שרצינו. רצינו שהם ייכנסו ממש לתוך הסיפור, לתוך סרט. נכון, הז'אנר הוא אימה, אבל לא רצינו רק צרחות ופחד. אנשים יוצאים מהחוויה ומוחאים כפיים לשחקנים במשך חמש דקות ברציפות. זה יותר מרגש מלסיים הופעה בפני אולם מלא, כי האנשים אצלנו אקטיביים, הם עד הסוף בתוך הסיפור. אנשים בכו בפנינו בהתרגשות, כי הסיפור באמת ריגש אותם. אחרים צחקו על החברים שלהם, שפחדו. קשת הרגשות שחווים בשעתיים האלה כל כך רחבה, שבהתחלה חששנו איך הקהל יקבל את זה בישראל. זה מאוד שונה מכל מה שהם מכירים".

כמה זה עולה?

"300 שקל לכרטיס. ואנשים עוד קונים מרצ'נדייז. בחיים לא האמנו שניצור חוויה שאנשים יקנו ממנה חולצות ומחזיקי מפתחות. אנחנו יושבים ורואים את זה במצלמות במעגל סגור ונזכרים איך היינו לפני ארבע שנים, כשעוד היינו שני עובדים פשוטים".

איפה תרצו להיות עוד חמש שנים?

"נרצה לפתוח סניף באתונה, או לפחות לפתוח סניף של אתונה בארץ. הגסטהאוס מבחינתנו היה ההתחלה של ז'אנר חדש בארץ. מכאן אנחנו כבר לא יכולים לחזור אחורה, כבר לא נוכל לפתוח חדרי בריחה רגילים. החוויות הארוכות, התיאטרליות והאימרסיביות - זה קו שנמשיך אתו. התחלנו כבר לעבוד על הדבר הבא, הכיוון הוא להשיק אפילו עד פסח בשנה הבאה".

הקהל הישראלי בשל לזה?

"הקהל הישראלי עדיין לא בשל למחירים. אנחנו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי שכל מי שיוצא מהאירוע יגיד שהוא שווה כל שקל. אנחנו על זה".