בראשית הלחימה הדפו בצה"ל טענות לחוסרים בציוד, אך בתוך שלושה ימים התעשתו והקימו מוקד ייעודי לדיווח חוסרים. כשהחלו לנתח את הדיווחים, התברר כי המחסור העיקרי הוא באפודים קרמיים (שכפ"צים). הנתון הזה לא הפתיע את ערן אפרת, ביום יום שותף מנהל בחברת האחזקות הגרמנית VerDiesel העוסקת בייצור ביו דיזל ומי שמוביל מאז פרוץ המלחמה מאמץ אזרחי לרכש אפודים קרמיים. לגמרי במקרה, אפרת רכש לראשונה ציוד צבאי בחמישי שלפני המלחמה עבור הצוות של אחיינו בסיירת נח"ל.
"רכשתי להם שלוקרים לסיום מסלול, לא ידעתי מאיפה לקנות אז האחיין שלח לי קישור", הוא מספר, "כשהגיע יום שבת התחלתי לראות דרישות לציוד ברשתות החברתיות ושיתפתי אנשים בקישור שהיה לי. באותו יום אני מבין שיש פער משמעותי, ומחליט להשתמש בפרופיל שלי ב-X (טוויטר לשעבר) לגייס תרומות. התרומה הראשונה הייתה 100 אפודים קרמיים לחיילי הנדסה וב-48 שעות הראשונות גוייסו 750 אלף ש"ח".
כאוס בשבוע הראשון, נשלחים לישראל אפודים פגומים
היוזמה של אפרת נאלצה מהר מאוד לשנות את פניה. "בתוך 48 שעות נגמר הציוד החיוני בארץ ולא ניתן היה לרכוש כאן אפודים קרמיים", מתאר אפרת. "הבנתי שצריך לייבא ציוד וליצור קשר עם תורמים גדולים". לשם כך הוא חבר לשותפים - יוסי אפלבאום, שמגייס את התורמים, לי רוזנבלום, שסוגרת את העסקאות עם מפעלי הציוד בארה"ב וטל אלמשעלי, למאמץ התגייסו גם חני וסטיב לאופר, שתרמו בעצמם מיליוני דולרים וגייסו תורמים נוספים.
הצוות הזה הוא לא היחיד שהבין כבר בימים הראשונים שצה"ל זקוק לציוד מארה"ב. "תורמים אמריקאים רכשו אפודים והעלו אותם על מטוסים בלי לתאם עם צה"ל", מתאר אפרת את השבוע הראשון ללחימה, "היה כאוס. יש מנעד רחב של אפודים קרמיים ורק כ-10% עומדים בדרישות המחמירות של צה"ל". בשל הכאוס הזה, הודיע משרד הביטחון ב-16 באוקטובר כי עשרות משלוחים כאלו שהגיעו מחו"ל והכילו אפודים קרמיים נמצאו פגומים ואף מסוכנים.
"הערכנו שנתיב הייבוא של מיגון מארה"ב הוא החשוב ביותר, אחרים לא עשו את זה ואין לי מושג למה. הבנו עם מי לעבוד בצה"ל והם שמחו לשתף פעולה, פנו אליי גורמי ביטחון שהכווינו אילו אפודים להביא ולאחר מכן יצאו מפרטים מסודרים לציוד מזרוע היבשה"
במערכת הביטחון שמחו להיעזר באזרחים
כדי להימנע מזה, אפרת והצוות קיבלו שלוש החלטות חשובות בתחילת הדרך - הם עוסקים רק בציוד צבאי תקני, הם מחברים את התורמים לייצרנים ישירות ולא אוספים כסף והם נמצאים בקשר הדוק עם צה"ל. הצוות איתר ייצרנים אמריקאים וישראלים שמייצרים אפודים קרמיים וקסדות התואמים לדרישות צה"ל ואף שלח ציוד לבדיקת הצבא. בשלב הבא, גייסו תורמים מצד אחד והתמקחו לקבלת הצעות מחיר טובות מהייצרנים מצד שני, עד לסגירת העסקה. הציוד שנרכש הועבר ישירות לצה"ל ולמשטרה וחולק על ידם ליחידות השונות.
טביעת האצבע היא של כולנו, של כל עם ישראל.
— Eran Efrat (@Eran_Efrat) November 6, 2023
לאלה עם ההסברה, לדנה בחמ״ל, לארגונים שנותנים את הנשמה ולכל עם ישראל שלא ישן כבר חודש.
עם שלם והכי חזק בעולם עומד מאחוריכם.
צאו, תנצחו וחזרו אלינו בשלום.
pic.twitter.com/z9PONpGxME
"אין הרבה גורמים שיודעים להגיע לספק אמריקאי שהם לא מכירים, להתמקח על המחיר ולסגור עסקה", מתאר אפרת את תרומת הצוות למאמץ הלאומי. "הערכנו שנתיב הייבוא של מיגון מארה"ב הוא החשוב ביותר, אחרים לא עשו את זה ואין לי מושג למה. הבנו עם מי לעבוד בצה"ל והם שמחו לשתף פעולה, פנו אליי גורמי ביטחון שהכווינו אילו אפודים להביא ולאחר מכן יצאו מפרטים מסודרים לציוד מזרוע היבשה".
עשרות אלפי אפודים וקסדות, עשרות רחפנים תרמיים
עד כה הצוות הצליח להתרים עשרות אלפי אפודים, קסדות וכן ציוד רפואי. "התורמים שאנו מגייסים למעשה מתחילים להריץ את החוזה מול הייצרן", משתף אפרת בדינמיקה שהתפתחה בין היוזמה האזרחית והממסד הביטחוני, "אחרי כמה שבועות משרד הביטחון נכנס בנעליים של התורם. כך היה למשל עם הקסדות, בהתחלה תורמים רכשו מהייצרן במיליון דולר בחודש בחוזה מתגלגל ואחר כך משרד הביטחון החליף אותם בחוזה".
אתגר רכש מורכב יותר היה הצורך של יחידה צבאית מסוימת ברחפנים תרמיים. רחפנים אלו מצויידים במערכת ראיית לילה ויש להם ערך רב בשדה הקרב. "ידענו שזה צורך כבר בימים הראשונים", מספר אפרת. "ניסינו לייבא ולא הצלחנו מבחינת הרגולציה על התדרים. לכן, התחלנו לשתף פעולה עם ייבואנים ישראלים, אנחנו חותמים איתם על עסקאות גדולות ומתמקחים על המחיר. את התרומה הזו לא ניתן לממן באמצעות תורמים אמריקאים המבקשים בדרך כלל לשלם בארה"ב ולכן אנו מסתמכים על תורמים ישראלים. העלות של כל רחפן כזה נעה בין 40 ל-80 אלף שקל והתרמנו כבר כמה עשרות".
מטריד: חיילים מבקשים עדיין אלפי אפודים
"אנחנו עדיין מקבלים המון פניות, בעיקר מחיילי מילואים באזור יהודה ושומרון", חושף אפרת. "בחודש האחרון דאגו למיגון בצפון ובדרום, למרות שעדיין מהדיווחים שאנחנו מקבלים יש פערים מסוימים בצפון ופחות בדרום. פער לא תמיד אומר שאין ציוד כלל, חייל יכול לקבל קסדה שעבורו היא ישנה, כבדה ולא נוחה ומעדיף לקבל קסדה טקטית שנוח לו לעבוד איתה שעות ארוכות".
"בכל זאת, אנו מקבלים גם בקשות מחיילים שאומרים שאין להם ציוד מיגון כלל", מבהיר אפרת. "המספרים בבקשות שאני מקבל מגיעים לאלפים. יתכן שלא כולם צריכים ציוד כזה, אבל אני מקווה שבמערכת הביטחון לפחות בודקים למה ישנן אלפי בקשות".
מי יממן ציוד מיגון לכיתות הכוננות?
"אני מצפה שהמדינה תעבוד מול התארגנויות אזרחיות", אומר אפרת, "שיבדקו אם יש ציוד שאנחנו יכולים להביא ולא מגיע בשל פערים כלכליים. בכיתות הכוננות המחסור קטסטרופלי, עכשיו מחלקים נשקים אך אין ציוד מיגון. זה אפילו לא ברור מי צריך לממן אותו - המשרד הממשלתי או האזרחים. אפוד וקסדה שעומדים בתקן הצה"לי הם ציוד יקר בעלות של 1,000-800 דולר, אנשים אמורים לשלם את זה מכיסם?".
אפרת מתאר כי הצוות נתקל בקושי יחסי לגייס תרומות לכיתות הכוננות, משום שתורמים רבים מזוהים יותר עם צה"ל ומבקשים שהציוד יגיע אליו. "בעזרת תרומתה של משפחת לאופר רכשנו כבר 900 אפודים לכיתות הכוננות ונם יגיעו ארצה בשבוע הבא", מספר אפרת. "הם ילכו לכיתות כוננות בטווח של 0 עד 4 ק"מ מהגבול. אנחנו מגייסים תרומות ומקווים שנוכל בהמשך לקבל מימון נוסף שיאפשר לנו להעביר ציוד מיגון וציוד רפואי לכל כיתות הכוננות בארץ".