מצרפת לטבריה: "בכל יום יש לנו רחצה נפרדת, יש ביקוש אדיר לזה"

אם ביליתם באחת השנים האחרונות באיזור הכנרת, יש סיכוי טוב שעברתם דרך פארק המים הצף של עמי אוחיון בטבריה - "אקווה כיף". מדובר בפארק מים צף בכנרת הכולל מסלול מכשולים מתנפח עם טרמפולינות ואתגרים לגילאים שונים, מסלול קארטינג מים ייחודי שפיתחו במקום, קיאקים, ועוד. מאז הקמתו ב-2016, הוא הפך לאחת מאטרקציות הפנאי המובילות והאהובות באזור - עם מאות אלפי מבקרים מדי שנה, כשבדרך הוא מחזיק מעמד גם במלחמה ובזמן מגיפת הקורונה, ואל מול תנאי האקלים בארץ והבירוקרטיה הישראלית.

מאחורי המיזם הזה עומד עמי אוחיון - יזם שעלה לישראל מצרפת לפני כ־30 שנה. הוא מתגורר ברעננה, נשוי ליעל ואב לארבעה ילדים. במשך שנים עבד בתחום הפיננסים, אבל הלב משך למקום אחר. "עבדתי 20 שנה בתחום הפיננסים, ותמיד נמשכתי לתיירות ולעסקים", מספר עמי. "היה לי נורא משעמם, ותמיד יצאתי וניסיתי לעשות דברים אחרים. בכל פעם שלא הייתי מצליח - הייתי חוזר לפיננסים כדי להתמלא קצת ולהתפרנס. אני סוג של יזם כזה".

לדבריו של עמי, ההשראה לפרוייקט הגיעה מדרום ספרד. כשביקר שם, ראה את פארקי המים הצפים עמוסי המבלים - והחליט שהוא חייב להביא את זה לישראל. אבל הדרך לכנרת, לא הייתה פשוטה. "בהתחלה, כשהגענו לפה, אף אחד לא ידע איך לקבל את האישור לפארק צף במים, גם העיריות. לא היה גוף שאמר לנו 'תעשה כך וכך' כדי לקבל אישור", הוא משחזר. "רצינו לעשות את זה בכל החופים בארץ, במקומות שיש שובר גלים, אבל לא הצלחנו להתקדם".

לשווק עוד לפני שיש אישור

במקום להמתין, עמי לקח הימור. בשלב הזה - אישורים לפרוייקט עדיין אין, אבל זה לא עצר אותו מלנסות בכל דרך אפשרית לשווק את הפרוייקט, בתקווה לרתום את העיריות ולהוציא אותו לפועל. "יש כנס תיירות בגני התערוכה שמתקיים בכל שנה", הוא נזכר. "שכרנו שם ביתן והצגנו את הרעיון של הפארק הצף. אנשים ניגשו אלינו, אהבו את הרעיון, אבל שאלו אותנו איפה זה יהיה". לבסוף ההימור עבד. "כשהם ראו שאנחנו רציניים... כל עירייה ראתה ש'וואו, זה באמת הולך לקרות, אבל זה לא הולך לקרות אצלנו. זה הולך לקרות במקום אחר'".

"בזמנו, היינו בקשר עם טבריה, אבל גם עם עכו, נתניה ואילת", ממשיך עמי. "הבנו שיהיה מאוד קשה עם המים בים התיכון, ושהמקום היחיד שהתאים לנו זה הצד המערבי של הכנרת. אבל הם לא זזו, הם לא היו מסוגלים לזוז. ואז כשעשינו את הכנס, הם הרגישו שהם עלולים לאבד את זה, כי הצגנו שזה יכול להיות גם בנתניה או בעכו, למרות שידעתי שזה לא הולך לשם. רק אז הם התחילו לזוז. בסופו של דבר, בזכות אשר אלמלם מעיריית טבריה שאחראי על החופים ומקדם את התיירות בעיר, הצלחנו לעשות את זה".

למרות האור הירוק שקיבלו מטבריה, מהר מאוד התברר לעמי שהמיזם הזה דורש הרבה יותר מרעיון טוב וחוף מתאים. "הרבה אנשים ניסו להעתיק מאיתנו", הוא משחזר. "היו לנו מתחרים שברגע שראו שאנחנו עושים את זה בטבריה, ניסו לעשות את זה בחופים מקבילים, גם בכנרת וגם במקומות אחרים, אבל בסופו של דבר המיזם הזה דורש עשרות אישורים רק כדי לקיים אותו, ועוד מלא אישורים מגופים אחרים כדי להביא את הלקוחות".

קורונה, מלחמה ומה שביניהן

פארק המים שהוקם ב-2016, התייצב והצליח לבסס את עצמו כעוגן תיירותי באזור הכינרת. בשנה הראשונה לפעילותו הגיעו אליו כ־30 אלף מבקרים - מספר ששילש את עצמו בתוך שלוש שנים בלבד. כיום, הפארק מארח כ־250 אלף איש בשנה, אך המשברים התכופים במשק הישראלי, אילצו את הבעלים להסתגל לשינויים בזמן אמת כדי לשרוד עסקית. מגפת הקורונה, סופות קשות שפגעו במתקנים, והשלכות מלחמת חרבות ברזל ואיראן - כל אלו יצרו לחץ תזרימי. כדי לייצב את הפעילות, נאלץ עמי להפעיל תוכנית חירום מיידית שכללה קיצוץ הוצאות אגרסיבי והזרמת כסף. "קודם כול, חתכנו את ההוצאות בצורה ממשית", הוא מספר. "הרשויות לא הסכימו להוריד את ההוצאות הקבועות, אז שמנו את היד בכיס".

במקביל, בפארק ניסו לתעל את תקופות ההשבתה הכפויות לטובת פיתוח המקום. בין הרעיונות, היה מסלול הקארטינג הימי החדש. לדברי עמי, "ניסינו לפתח את הקארטינג, אבל בשנה הראשונה שלו, הוא לא היה מספיק טוב. אלו סירות אישיות וזה יכול היה להתאים לקורונה, אבל לא הצלחנו לתפעל אותו ולייצב אותו לרמה שרצינו". יוזמה מקורית נוספת שהוא ניסה להכניס לפארק המים הייתה אוטובוס מיוחד שנוסע גם על היבשה וגם במים - אך המיזם נפל בשל מכשולים בירוקרטיים, והאוטובוס נותר עומד במתחם. "עשינו את זה למרות שהיינו מאוד מושקעים במיזם שלנו, וקיווינו לטוב", אומר עמי. "לא היו פה הרבה דברים שיכולנו לעשות, כי אנחנו כמו ספינה שקשה להזיז אותה בסופו של דבר. וכשאין לנו הכנסות, אז הספינה עלולה לטבוע. אבל הצלחנו לשרוד את זה".

"אנחנו רוצים להיות פארק עממי"

עמי בחר לאמץ גישה עסקית יוצאת דופן בתחום התמחור. בשוק שבו כל עלייה בתשומות מתורגמת לרוב לעלייה חדה במחיר לצרכן, הוא נמנע בעקביות מהעברת הנטל אל הלקוחות. "אנחנו רק השנה העלינו מחירים בקטנה, בשלושה שקלים. אנחנו רוצים להיות פארק עממי, שמתאים לכל כיס. רוצים שכולם יגיעו, שייהנו מהחוויה". לדבריו, מדובר בבחירה שלא נובעת רק משיקול עסקי של שימור קהל, אלא גם ממחוייבות לערך חברתי ברור: פארק מים נגיש לכולם.

הבחירה הזו משתקפת גם באופן שבו הפארק מגדיר את קהל היעד שלו. בעולם התיירות והפנאי, יום שבת נחשב בדרך כלל לשיא השבוע - היום החזק ביותר במונחי תנועה, שכן מדובר ביום החופשי ברוב משקי הבית בישראל. בשל כך, אתרי נופש רבים נאלצים לבחור בין קהל דתי לחילוני, ולהתאים את פעילותם. עמי מבקש לשרת את שני העולמות: "50% מהקהל שלנו הוא קהל שדורש הפרדה, או לבנים או לבנות. כמעט בכל יום יש לנו רחצה נפרדת, וזה מאוד חשוב לנו", מספר עמי. "יש ביקוש אדיר לזה. לפעמים אין מענה לצרכים שלהם, ופה אנחנו מצליחים לתת מענה מושלם".

לצד הרחצה הנפרדת, הפארק מקפיד על מזנון כשר למהדרין ונמנע מפעילות בשבתות ובחגים. "אם הייתי רוצה לעבוד בשבת הייתי נשאר בחו"ל", הוא מסביר. "אנחנו פתוחים כמעט כל יום מ-6 בבוקר עד הערב, וגם אנחנו צריכים יום לנוח ואין מחיר ללינה שלי. אני כציוני, כבחור שעלה מחו"ל, לא רואה את עצמי מקים עסק שיעבוד בשבת. אני לא מדבר פה על כפייה דתית - בעסק שלי אני לא רוצה".

החזון: לייצא את הרעיונות לעולם

במהלך השיחה שלנו, עמי ממשיך לנהל את העסק ביד רמה תחת השמש הקופחת - מחלק הוראות לצוות, פותר בעיות ומקבל בחיוך את האורחים. על כל זה, הוא כותב בימים אלה ספר שמתאר את המסע היזמי שלו - ונזכר בסיפור מאחד הימים הראשונים שלו על החוף בטבריה, שלימד אותו שיעור חשוב. "הייתה מנהלת חוף שהייתה מקללת אותי", הוא מספר. "הלכתי להתלונן, וראש העיר צחק ואמר לי שאלה מילות חיבה בטבריה. חזרתי ונתתי לה צ'אפחה על הגב, ואמרתי לה 'מעכשיו, אנחנו נהיה חברים'". את המסר הזה, הוא מבקש להעביר במיוחד ליזמים צעירים ששואפים לפרוץ קדימה: "אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למקום, לא לחנך את האנשים סביבנו".

במקביל לכתיבת הספר, העיניים של עמי נשואות כבר לאתגר הבא - לייצא את הרעיונות היחודיים שלו לחו"ל. "השקענו המון כסף בפיתוח טכנולוגיה בקארטינג שלנו ואנחנו רוצים למכור מסלולי קארטינג כאלה בכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני אגמים. ללמד מהניסיון שלנו כדי לייצא את זה לעוד מקומות", הוא מספר. "אנחנו גם מוסיפים תאורה ללילה כדי להוסיף שעות פעילות, ובנוסף, אנחנו רוצים לייצא אותו לעוד מקומות בארץ, הייתי רוצה להסתובב עם הצוות שלנו שהקים אותו, ולדאוג שאנחנו נהיה על המפה".

"כל דבר שאנחנו עושים הוא חדשני, אז הוא דורש המון ביורוקרטיה וגם לשכנע אנשים", ממשיך עמי. "לפעמים, אף אחד לא יודע איך לקבל את האישורים, כי זה לא נעשה. אבל ככל שזה קשה יותר - טוב לי יותר, כי האחרים לא יעשו את זה. אם זה קל, כל אחד יכול לעשות את זה".

"לפעמים אני צריך לצבוט את עצמי כשאני רואה את כמות האנשים שמגיעים", הוא מסכם. "כשעבדתי בפיננסים, היו לי ימים עם רווחים של עשרות אלפי דולרים, אבל לא היה לי יום אחד שיצאתי משם ואמרתי 'עשיתי משהו משמעותי בחיים'. אנשים אומרים לי שאני לא ישן. ואני עונה להם: לא באתי לעולם הזה כדי לישון - באתי לעשות".