"לא רוצים? לא צריך" – קשה מאוד להתנתק מכתובת הגרפיטי האיקונית הזו, שהופיעה כמעט בכל בכל בעיר בישראל. הכיתוב, שהתנוסס לצד תמונתו של חוזה המדינה, הפך מוכר מאוד בעיקר באזורי הבילוי אך גם על קירות עזובים שרק קראו ליוצרי הגרפיטי לבוא ולרסס את מה שעובר במוחם. "לא ראינו מזה שקל", מספרים תמרה ודרור שלום מויאל, כמעט 16 מאז שהיצירה שלהם הפכה בלתי נפרדת מהנוף האורבני בישראל.
"כסף לא היה כאן, אבל קיבלתי הכרה בתחומים אחרים", מעידה תמרה (40) בריאיון. היא ואחיה דרור (50) יצרו את הכתובת האיקונית עוד ב-2007. הם גדלו יחד בעומר, לאימא עיתונאית ואב מהנדס. ״יצא לנו להיחשף בגיל צעיר לאומנות ואולי זה החיבור של שנינו לעולמות הללו. כל החיים היינו חברים מאוד טובים, וכשעברתי לתל אביב בגיל עשרים הוא חנך אותי כאן. זה כיף לבוא לעיר ושיש לך אח גדול שיכול לעזור לך ולהיות זמין״, מספרת מויאל. היא למדה בשנקר, ובאותה תקופה אחיה עבד כתאורן.
בערב שגרתי אחד, לפני כ-16 שנה, השניים ישבו יחד בדירה של תמרה במרכז תל אביב. ״ישבנו לנו בכיף שלנו, ואח שלי שתמיד התעניין בפוליטיקה והיה קצת אנדרגראונד הגיע עם הרעיון. חשבתי שזה רעיון נחמד, אבל לא חשבתי שזה יתפוס״, היא נזכרת. ״מדובר בתקופה של לפני עידן האינסטגרם. היה הרבה יותר קשה להגיע לתשומת לב של אנשים. היום נדמה לצעירים שקל להגיע לחשיפה והכרה, אבל אז זה ממש לא היה ככה״.
תמרה החלה לעבוד מהר על השבלונה לגרפיטי. ״סגננתי את הרצל מצד אחד בתמונה שבה הוא מזוהה ופרונטלי, לאו דווקא על המרפסת. רציתי להיות נאמנה לדיוקן האיקוני שלו, שיש בו ניואנס קל של כעס״, היא מספרת.
בלי כיסוי פנים, בלי חשש
משנת 2009 עד 2010 דרור נסע על האופנוע שלו בכל רחבי הארץ וריסס את הגרפיטי בכל מקום. ״באתי איתו פעם או פעמיים לרסס וזה היה מגניב. לא חששתי יותר מדי, לא באתי רעולת פנים. אני לא פחדתי, ואחר שלי בטח לא מפחד מכלום״, שיתפה. ״באים, בודקים שאין פקח, מרססים, וכל זה לוקח בדיוק 30 שניות עד שממשיכים על האופנוע לנקודה הבאה. אחד מהדברים הכי יפים בסגנון הזה הוא הוא אחיד, וזה חלק מהכוח. הגרפיטי נראה אותו דבר בכל מקום״.
לא הרבה יצירות אמנות, בין אם מהזרם המרכזי ובין אם מהשוליים, מצליחות להפוך לסמליות כל כך כמו זו של האחים שלום מויאל. במבט לאחור, תמרה סבורה שהאהדה שצברה הכתובת שלהם באה הודות לתמהיל מעניין של תוכן ופוליטיקה. "הרבה בזכות הרצל", הסבירה. "הוא כשלעצמו דמות איקונית - הזקן שלו תופס בערך 70% מהתמונה כולה. גרפיטי צריך להיות מאוד אייקוני כדי שנתחבר אליו ככה".
היא רואה בגרפיטי משמעות עמוקה יותר. ״ברמה הפילוסופית הוא העביר מסר של התמוססות הרעיון הפטריוטי. התחלנו לשחרר באותה תקופה את הרעיון של ׳אין לי ארץ אחרת׳. זה היה גרפיטי מחאתי על התנהלות המדינה, כשהביקורת היא: הנה, נתנו לכם על מגש של כסף את המדינה, וככה הפוליטיקאים מתנהגים. איפה אנחנו ואיפה החזון הציוני של מדינה מתוקנת וסוציאליסטית? זו המשמעות של החלום ושברו. זה בא בטיימינג נכון, כשאנשים חשו ייאוש מול האידיאולוגיה הציונית שהחזקנו בה עד אז״.
הם לא חשבו לרגע על איך למנף את הגרפיטי להכנסות. ״לא חשבנו למסחר את הפעילות או לבנות תכנית אסטרטגית עסקית, ולא ראינו מזה שקל״, היא מודה. ״אני עד היום עובדת בתחום, ואין ספק שזה היה ה׳Moment of glory׳ שלי, אבל לא רציתי אף פעם להרוויח מזה. לא חיפשתי שם את הכסף והרבה יותר שמחתי על האימפקט שיצרנו״.
"אני ממליצה לכל עסק לפתוח את עצמו לשוק הגלובלי, כי אין סיבה להגביל את עצמך לשוק הישראלי כשאתה יכול לעבוד עם אנשים מיבשות אחרות, כל עוד יש לך כלים פשוטים כדי לעשות זאת"
בזמן שכל המדינה דיברה על הגרפיטי, הם נחבאו אל הכלים. ״הבנתי שיש באז סביב הנושא אבל לא יכולנו לעשות שום דבר, כי גרפיטי מבחינה משפטית יכול להיכלל כעוון, בגלל שזה קרוב להשחתת נכסי הציבור. לא יכולנו לקחת על זה קרדיט ולהצהיר שזה אנחנו״, היא מספרת. ״זה לא היה ממוסד בעבר כמו שזה היום. רצינו שיגלו שזה אנחנו, אבל לא הייתה לנו דרך להשיג הכרה בלי לשאת בעונש. זה קצת מבאס כשאדם עובד על החיים, מחפש תהילה, ואז ברגע של התהילה היא תהילה קצת אנונימית שכזו״.
לעבוד עם כל העולם
היום דרור גר עם משפחתו בכפר בפורטוגל, ולתמרה, המתגוררת בנווה צדק יחד עם ביתה, יש סטודיו עצמאי למיתוג. היא עבדה עם שמות מוכרים לאורך השנים כמו רשת המסעדות גרג, חברת בירבזאר ובתי קפה מוכרים בתל אביב כמו ביצ׳יקלטה או קפה מולאן. ״תהליך המיתוג הוא מרתק ואני נרגשת ממנו בכל פעם מחדש. מגיע אלי עסק ואני מנסה לפענח את ה-DNA, מה החוזקות והחולשות שלו, ומה המניע לתהליך. זה לא סתם לעשות לוגו, מדובר בתהליך עמוק של אסטרטגיה שלמה״, היא מסבירה.
היא הצליחה ליצור לעצמה קהל לקוחות מכל העולם. ״אני ממליצה לכל עסק לפתוח את עצמו לשוק הגלובלי, כי אין סיבה להגביל את עצמך לשוק הישראלי כשאתה יכול לעבוד עם אנשים מיבשות אחרות, כל עוד יש לך כלים פשוטים כדי לעשות זאת״, היא אומרת. ״נחשפתי לפייפאל בתקופה בה עבדתי בגרמניה וזה היה מאוד נוח. מאז שחזרתי לארץ הבנתי שהכלי הזה יכול לאפשר לי להמשיך לעבוד עם הלקוחות שלי בחו״ל. האופציה של תשלום מאובטח מאפשרת לי לא להתעסק בסליקה של כרטיסי אשראי וללקוחות שלי לא לבזבז זמן חשוב כאשר הם רוצים לשלם על השירות שהם מקבלים ממני״.
באשר להרצל, מדי פעם היא עדיין נתקלת בו ברחובות הצדדיים. ״עד היום אני פוגשת אותו לפעמים ושמחה לראות אותו. בסופו של דבר הוא נכחד, וכשאני רואה אחד כזה ברחוב אני יודעת שאחי ריסס את זה לפני יותר מעשור. אני בתחום הזה כבר הרבה שנים, ויודעת שזה חלק מחייו של מעצב. בסוף הכול הולך לעטוף את הדגים בשלב מסוים״, היא אומרת וצוחקת.