את שאירע בבוקר 7 באוקטובר, קובי פודה, מנכ"ל פולירון וחבר כיתת הכוננות של קיבוץ זיקים, לא ישכח לעולם. בגיל 67, הוא מצא עצמו לבדו בעמדה מול גדר הקיבוץ הפונה לים, בלי מכשיר קשר, כששלושה מחבלים חמושים במטול RPG רכובים על ג'יפ סוואנה לבנה עוצרים במרחק מטרים ספורים ממנו.
"מהרגע שנודע על החשש לחדירה, ההנחיה הייתה להגיע לחמ"ל, להתחמש ככל הניתן ולרוץ לגדר הקיבוץ הפונה לים", הוא משחזר את הרגעים הראשונים. "לקחתי את האוטו ותפסתי עמדה לבדי, כשברקע שומעים את קולות הירי מהקרב המתנהל בים. באותם רגעים, חשבנו שהאירוע בשליטה".
מחשבתם של חברי כיתת הכוננות לא הגיחה בחלל ריק. בעבר הלא רחוק, כבר היו שני ניסיונות חדירה מהים של מחבלים בגזרת זיקים. בשתי הפעמים – התצפיתניות זיהו את ניסיון החדירה ולוחמי חיל הים הצליחו לתפעל את האירוע עוד לפני שהאויב הגיע אל קו החוף.
הפעם – המצב בשטח היה שונה. למרות הקרבות שניהלו לוחמי חיל הים במחבלים שפשטו מהים, מספר סירות אויב הצליחו לנחות על חוף זיקים, להרוג את כל מי שנכח בקרבו ולהגיע עד למוצב במקום. שם, חוליית מחבלים הצליחה לגנוב רכב צבאי, את אותה סוואנה לבנה שנעצרה מול עמדתו של פודה, במטרה לדהור איתו על הכביש לכיוון הקיבוץ.
מנכ"ל אחד מול שלושה מחבלים
"כשראיתי את הרכב לראשונה – חשבתי שאלו כוחות מיוחדים שהגיעו לעזור לנו להגן על הקיבוץ. אבל כשהבחנתי פתאום שהם לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, וכשאחד מהם מחזיק במטול RPG, הבנתי מיד שהם לא משלנו", מגלה פודה.
"הייתי לבדי בעמדה, בלי מכשיר קשר מכיוון שקיצצו לכיתות הכוננות את התקציבים בשנים האחרונות. לא יכולתי להזניק עוד כוחות ולקרוא לתגבורת. כשהבנתי שאני היחיד שיכול למנוע מהם להיכנס לקיבוץ – החלטתי לפתוח עליהם באש".
באותם דקות קריטיות, מצא עצמו קובי פודה, מנכ"ל פולירון, בקרב לבדו מול חוליית מחבלים חמושה היטב במרחק 15 מטרים ממנו. "תחילה הם ירו טיל RPG על הרכב שלי, הם כנראה חשבו שאני שם. בהמשך, הם זרקו לכיווני רימונים ופתחו בירי לעבר העמדה", הוא משחזר, ומזכיר בין היתר את שירותו הקרבי בגדוד 50, אז השתתף לא פעם בקרבות בלבנון. "ברגעים האלו אין מחשבות על מה יהיה והאם זה הסוף. המחשבה היחידה שנמצאת בראש היא שאותי הם לא יעברו".
בתום חילופי האש, פודה הצליח לגרום למחבלים לסגת לכיוון שמורת עצי השקמה שבצידו השני של הכביש, שם נעלם קשר העין איתם. מאה מטר משם, בעמדה אחרת שאיישו חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, התנהל גם קרב יריות בו נפגעו שני חברי קיבוץ מרימון שהושלך לעמדתם, אף שהצליחו גם הם להרחיק את המחבלים מהגדר של זיקים.
זמן קצר לאחר מכן, קצין יחידה מיוחדת שנקלע לקרב במקום, הקפיץ את חברי יחידתו לקיבוץ במטרה לאגף את המחבלים ולחסלם. בתום הקרב, הכוחות הרגו ארבעה מחבלים כאשר ארבעה אחרים הצליחו לחמוק לכיוון הרצועה.
"חצי שעה לאחר הגעת הכוחות המיוחדים, הם כבר הוקפצו לנקודה אחרת. אני וחבריי לכיתת הכוננות נשארנו לבדנו בעמדות עד לשתיים וחצי בלילה. רק אז הצבא הגיע עם כוחות מתוגברים ולקח את הפיקוד על הגנת הקיבוץ", טוען פודה ומבהיר: "אם אנחנו לא היינו שם – הסיפור של קיבוץ זיקים היה יכול להיגמר אחרת לגמרי".
"העובדים שלי לא זוכים לשום הגנה כלכלית מהמדינה"
מאז אותה שבת שחורה, מפעל פולירון בניהולו של פודה הנמצא בשטח הקיבוץ – עוד לא חזר לפעילות מלאה. פולירון, שהוקמה בקיבוץ זיקים כבר ב-1971, היא אחת החברות המובילות בישראל בתחום המזרנים. כיום בשטח הקיבוץ קיימים שני מפעלים השייכים לחברה – מפעל פולירון לייצור מזרנים ומפעל פוליריק לייצור כיסאות לרכבת ישראל. במפעלים אלו מועסקים כ-90 עובדים, חלקם בני הקיבוץ ורובם הגדול תושבי העיר אשקלון הסמוכה.
"עד השבוע לא יכולנו בכלל להפעיל את המפעל מכיוון שהאזור הוגדר כסגור ואי אפשר היה להכניס עובדים. רק עכשיו אנחנו מנסים להחזיר את החברה לפעילות ולהתגבר על ההפסדים מהימים שאבדו", מסביר פודה ומוסיף: "כל עוד מתנהלת המלחמה – המשק הישראלי עובד בעצימות נמוכה ואנחנו מבינים שיהיה לנו קשה לגרוף הכנסות. ייקח חודשים עד שנחזור לנקודת ההתחלה".
"אחד הפקידים השיב לנו שמכיוון שאנחנו קיבוץ שהמחבלים לא הצליחו לחדור אליו – מגיע לנו פחות. עסוקים בלנהל נגדנו מדיניות כאילו אנחנו מנסים להתעשר על חשבון המצב"
אולם החזרת המפעל לפעילות היא לא הבעיה המרכזית שניצבת בפני פולירון לדברי המנכ"ל, אלא הפגיעה הנפשית שחוו תושבי העוטף, וביניהם עובדי החברה. "לכולנו פה יש חברים ומשפחות בקיבוצים מסביב. כולנו מכירים אנשים שנפגעו, נרצחו, נחטפו. התחושה היא שנותרנו לבד. שהפקירו אותנו", מודה פודה בכאב.
"עברו כבר ארבעה שבועות ואף אחד עדיין לא פיצה אותנו או התייחס אלינו. התושבים לא מוכנים לחזור לקיבוץ שאין בו ביטחון צבאי, ובטח לא ביטחון כלכלי. עד שלא יחזירו את שני אלו – אנשים לא ירצו לגור פה או לעבוד פה".
כמו-כן, פודה גם כואב על היחס שמקבלים עובדיו מהעיר אשקלון, שרבים מהם עזבו את ביתם עם פרוץ המלחמה על אף שלא שהם לא נכללו בתוכנית הפינוי הממשלתית. "העובדים שלי לא זוכים לשום הגנה כלכלית מהמדינה", הוא גורס.
"בתים של שלושה מהעובדים שלי נפגעו מרקטות, בית של אחד מהם נהרס כליל. הם נאלצו ללכת מהבית שלהם ולממן מלון בכוחות עצמם. כדי שהם ירצו להמשיך לחיות כאן ולעבוד פה, אני חושב שהמדינה צריכה לבוא לקראתם ולפצות אותם. הם צריכים להרגיש שמשהו פה דואג להם. הם היו מוכנים לעבוד במקום הכי מסוכן במדינה – והמדינה צריכה להילחם עליהם.
"כפי שנטשו אותנו על הגדר – כך ינטשו אותנו כלכלית"
פודה גם לא חוסך ביקורת מהמתווה המתגבש של האוצר לפיצוי העסקים. לטענתו, המתווה אינו באמת משקף רצון של האוצר ללכת לקראת העסקים שנפגעו ולעזור להם ככל הניתן, אלא דווקא לנסות ולהתחשבן איתם ביום שאחרי.
עמדתו המגובשת בנושא נובעת בין-היתר מניסיון העבר הכואב: "במבצעים קודמים בעזה וגם בקורונה, דאגו להתחשבן איתנו על כל שקל כאילו אנחנו מנסים לגנוב כסף ולהתעשר מהקופה הציבורית", טוען פודה. "כל פעם לוקח שלוש שנים להתחשבן איתנו, וכל פעם אנחנו אלו שצריכים להתגמש ולהתפשר על הסכומים שנקבל. זה נכון לגבי פולירון, זה נכון לגבי כיתות הכוננות וזה נכון לגבי כל קיבוצי העוטף. אנחנו אף פעם לא בראש סדר העדיפויות של המדינה – ואת התוצאה חווינו על בשרנו".
על-אף התושייה של חברי כיתת הכוננות בקרב על זיקים, פודה מגלה לנו על גם התשובות שחברי הקיבוץ מקבלים מפקידים במשרדי הממשלה בנוגע לפיצויים – אמירות מרתיחות אליהן לא ניתן להישאר אדישים. "במהלך דיון שהתקיים לפני שבוע, אחד הפקידים השיב לנו שמכיוון שאנחנו קיבוץ שהמחבלים לא הצליחו לחדור אליו – מגיע לנו פחות".
"האמירות הללו מאפיינות את כל היחס כלפינו מצד המדינה", ממשיך פודה. "פקידי האוצר עסוקים בלנהל נגדנו מדיניות כאילו אנחנו מנסים להתעשר על חשבון המצב. נפלו לי כבר שני קסאמים בסמוך למפעל. אף שמאי לא הגיע. אף נבחר ציבור לא הרים טלפון. כבר ארבעה שבועות מדברים על פיצויים – אבל אנחנו עוד לא ראינו שקל. אני באמת רוצה להיות אופטימי ולקוות שאנחנו נצמח, אבל כמו שזה נראה כעת, כפי שנטשו אותנו על הגדר – כך גם ינטשו אותנו כלכלית".
"הגיע הזמן להחליף דיסקט במשק – מפסיקים לייבא מחו"ל, קונים כחול-לבן"
מנכ"ל פולירון, קובי פודה, בכל זאת מצליח להישיר מבט לעבר העתיד בתקווה למציאות ביטחונית וכלכלית יציבה וטובה יותר. "הגעתי לפה לפני כמעט 50 שנה במסגרת גרעין נח"ל", הוא משתף. "אנחנו היישובים ששומרים על גבולה של מדינת ישראל. בחרנו לחיות פה ולא נעזוב אפילו ליום אחד. לא הבתים ולא מפעל פולירון יזוזו ממקומם".
לצד זאת, פודה מדגיש כי כדי להמשיך להפריח את אדמת העוטף, מעצבי המדיניות הביטחונית והכלכלית חייבים 'להחליף דיסקט' לדבריו. "אני צריך את המדינה שתעזור לי להחזיר את העובדים והתושבים לכאן. אני צריך את התמיכה שלהם ושיבואו עם יד פתוחה כדי לסייע, ובלי להתחשבן כמו בפעמים הקודמות. רק כך נוכל להחיות מחדש את הקהילה".
"יש לי רק מטרה אחת", הוא מוסיף, "והיא לקיים תעשייה משגשגת כחול-לבן. אני חושב שזו זכות שמגיעה לנו, ואני מצפה מהמדינה שהזניחה אותנו לפצות אותנו. תחסכו מאיתנו את התירוצים ואל תמשכו את זה שנים – תעשו את זה עכשיו".
כמו-כן, לטענת פודה המלחמה שהתנפצה על יישובי העוטף היא הזדמנות יוצאת דופן לתקן את ההזנחה בתיעדופים הכלכליים של ממשלות ישראל בשנים האחרונות. "הגיע הזמן שלא רק יפצו אותנו – אלא גם יתעדפו אותנו. במקום לשווק עגבניות מטורקיה – הגיע הזמן לקנות עגבניות מהעוטף. במקום שמלונות ייבאו מזרונים מחו"ל – הגיע הזמן לקנות מזרונים כחול לבן. זה רק עניין של החלטה וקביעת מדיניות. כל מה שנותר זה שהממשלה תדאג שזה יקרה".