ביטול הלכת אפרופים השפעה על דיני העבודה

ביום 7 בינואר 2026 פורסם בספר החוקים תיקון מס' 3 לחוק החוזים (חלק כללי). התיקון, המהווה אבן דרך בהתפתחות דיני הפרשנות בישראל, מבקש לסיים את הפולמוס ארוך השנים סביב "הלכת אפרופים", אך עושה זאת בדרך של יצירת דיכוטומיה נורמטיבית: הפרדה ברורה בין חוזים עסקיים לבין חוזים בעלי מאפיינים אישיים, ובראשם – חוזי העבודה.
בעוד שהעולם המסחרי צועד לעבר ודאות טקסטואלית, התיקון מעגן סטטוטורית את מעמדם הייחודי של דיני העבודה כ"שמורת טבע" של פרשנות תכליתית, תוך קביעת מבחנים חדשים לאיזון בין לשון החוזה לנסיבותיו.

הכלל החדש: הבחנה בין "עסקי" ל"אישי"

התיקון קובע כי בחוזה עסקי, הבכורה הפרשנית תינתן ללשון החוזה בלבד, למעט במקרים חריגים של אבסורד משפטי. הרציונל ברור: בין צדדים מתוחכמים, המילה הכתובה היא חזות הכל.
אולם, המחוקק החריג במפורש חוזי עבודה והסכמים קיבוציים מתחולה התיקון החדש קובע כי חוזים אלו יפורשו לפי "אומד דעתם של הצדדים", כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין.
המשמעות היא שבתי הדין לעבודה נדרשים כעת לבחון את ה"משקל היחסי" שבין הטקסט לבין ההקשר, בהתבסס על פרמטרים כגון פערי מידע, יחסי אמון מיוחדים ומידת הייצוג המשפטי של הצדדים.

מיושם הלכה למעשה: כשפערי הכוחות גוברים על הטקסט

הפער בין הגישות מתחדד כאשר בוחנים תניות נפוצות בחוזי עבודה. כך למשל, במחלוקת על זכאות לבונוס: נניח כי חוזה קובע זכאות רק בהגעה ליעד מכירות של 1,000,000 ש"ח "בדיוק". בעוד שבחוזה מסחרי בין ספק ללקוח, מכירה בהיקף 999,999 ש"ח תשלול את הזכאות (היצמדות ללשון), הרי שבחוזה עבודה התוצאה תהיה הפוכה. בית הדין יצלול לנסיבות: האם המעסיק יצר מצג שונה? מה תכלית התמריץ? מאחר ומדובר ביחסי אמון מיוחדים, סביר להניח שהפרשנות התכליתית תגבר על הדיוק המספרי היבש.

דוגמה נוספת היא סעיפי "סל" (Catch-all clauses). תניה המחייבת עובד לבצע "כל מטלה נוספת שתידרש", תפורש בחוזה מסחרי כפשוטה – התחייבות גורפת. לעומת זאת, בחוזה עבודה, המחוקק מנחה לבחון את "הניסיון המקצועי של הצדדים". אם העובד לא היה מיוצג (חזקה המופיעה בסעיף 25(א)(5) ), בית הדין ייטה לפרש את הסעיף בצמצום, כך שיחול רק על מטלות הקשורות לליבת עיסוקו, תוך הגנה על העובד מפני ניצול פערי הכוחות בניסוח.

המוקש הקבלני": פרילנסרים והכרה בדיעבד ביחסי עובד-מעסיק

אחת הסוגיות המורכבות ביותר שהתיקון מציף נוגעת לחוזים של נותני שירותים (פרילנסרים). באופן טיפוסי, חוזים אלו מנוסחים כחוזים עסקיים (B2B) לכל דבר ועניין. הם כוללים תניות ויתור דרקוניות, סעיפי "תמורה גלובלית סופית", והצהרות על היעדר יחסי עבודה, מתוך הנחה (של המזמין) כי יחול עליהם משטר הפרשנות הלשונית הנוקשה.
אולם, מה דינו של חוזה כזה כאשר בית הדין קובע בדיעבד כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק?
כאן נוצר "היפוך פרשני". ברגע שהסטטוס משתנה לקיומם של יחסי עבודה, החוזה "נודד" מסעיף חוזה עסקי לסעיף חוזה עבודה המוחרג- לשינוי זה השלכות דרמטיות:

1. קריסת ההגנות הטקסטואליות: המעסיק (לשעבר "המזמין") לא יוכל עוד להסתמך על לשונם המפורשת של סעיפי הוויתור ("התמורה כוללת הכל"). בית הדין יבחן את הסעיפים הללו דרך הפריזמה של "פערי כוחות" ו"יחסי אמון".
2. בחינת האותנטיות: סעיף 25(א)(5)(ב) קובע כי "לא יהיה תוקף להסכמה של הצדדים שנוגדת את הוראת סעיף קטן זה". כלומר, גם אם הפרילנסר חתם שהוא "איש עסקים מתוחכם המיוצג משפטית", בית הדין רשאי (ואף חייב) להתעלם מהצהרה זו אם העובדות מלמדות אחרת, ולפרש את החוזה לפי הנסיבות האמיתיות ולא לפי המצג החוזי.
3. התוצאה: התיקון מחליש משמעותית את יכולתם של מעסיקים להגן על עצמם באמצעות "חוזים קבלניים משוריינים". הלשון הדווקנית, שנועדה ליצור ודאות עסקית, הופכת לחסרת משמעות ברגע שהקבלן מסווג כעובד.

תיקון מס' 3 מחדד את ההבנה כי דיני החוזים בישראל אינם עשויים מקשה אחת. בעוד המגזר העסקי זכה לחיזוק הוודאות החוזית, תחום דיני העבודה זכה לחיזוק ההגנה המהותית. עבור מעסיקים ועורכי דין, הלקח המרכזי הוא כפול: ראשית, בחוזי עבודה, הניסוח אינו חזות הכל – התיעוד בזמן אמת של כוונות הצדדים חשוב לא פחות. שנית, בהתקשרויות עם פרילנסרים, ההסתמכות על "לשון החוזה העסקי" היא משענת קנה רצוץ; אם יוכרו יחסי עבודה, המעטפת הניסוחית תתקלף, והחוזה ייבחן מחדש במשקפיים הסוציאליים של משפט העבודה המגן. פרשנות מהותית.

כשה"מהות" הופכת לחרב פיפיות הכותרת שואלת האם דיני העבודה נשארו מאחור, והתשובה מורכבת: בעוד שעל הנייר בחינה מהותית עדיפה על פורמליזם מנוכר, היא טומנת בחובה מלכודת של חוסר ודאות. הבעיה היא שהסמכות להגדיר את "המהות" עוברת לשופט, ולעיתים קרובות הכרעתו אינה משקפת את כוונת הצדדים המקורית אלא את השקפתו הסובייקטיבית בדיעבד. בפרקטיקה של בתי הדין לעבודה, קיים חשש מבוסס שהגמישות הפרשנית הזו תתורגם באופן אוטומטי כמעט לפרשנות לטובת העובד; כך, הרצון לעשות "צדק מהותי" עלול לבוא על חשבון הוודאות העסקית, ולהפוך את החוזה הכתוב להמלצה בלבד שתוכנה האמיתי ייקבע רק באולם המשפט.

מאת אשר אביטן, עו"ד מייסד ומנהל "אשר אביטן – משרד עורכי דין"