N12
פרסומת

פרדוקס הסייבר

משקיעים מיליונים באבטחת הקוד – ונופלים במצלמה של 100 שקל בחדר הישיבות

עו"ד יערה מן סרי
Duns 100במימון Duns 100
פורסם:
יערה מן סרי
צילום: ניקי וסטפהל
הקישור הועתק

השבוע פורסם כי עובד בחברת בינה מלאכותית מובילה הטמין מכשיר ציתות בחדר ישיבות רגיש. לפי הדיווחים, העובד התקרב לחדר כ-12 פעמים ללא הרשאה, מבלי שהייתה במקום מצלמת אבטחה שתתעד זאת. המקרה הזה ממחיש פער מוכר בחברות טכנולוגיה: השקעה עצומה בהגנה על קוד, מודלים ושרתים, לצד הגנה לוקה בחסר על המרחב הפיזי.

מעבר לתרחיש הקיצון הפלילי של האזנת סתר, האירוע הזה חושף חברות לסיכונים כבדים במישור האזרחי והעסקי – ובמרכזם פגיעה בקניין הרוחני ובסודות המסחריים של החברה.

מתי סוד מפסיק להיות "סוד מסחרי"?

סוד מסחרי לא חייב להיות מידע טכנולוגי כמו קוד מקור, או נוסחה סודית למשקה פופולרי. חוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כמידע עסקי מכל סוג שאינו נחלת הרבים, לא ניתן לגילוי בנקל, ומקנה לבעליו יתרון עסקי על מתחריו – "ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

רמת השמירה הנדרשת אינה מחייבת השקעה יוצאת דופן, אלא אמצעים סבירים בהתאם לנסיבות. נכון שמי שהשיג מידע באמצעים פסולים (כמו ציתות) לא יוכל להתגונן בבית המשפט בטענה שהחברה לא מיגנה את עצמה מפניו, אך לא כל דליפת מידע מתרחשת באמצעות עבירה פלילית מובהקת.

קחו למשל את המקרה הטיפוסי בהייטק: עובד עוזב לטובת מיזם מתחרה. המעסיק הקודם טוען שהעובד משתמש בסוד מסחרי, ואילו העובד טוען שמדובר בידע ובמיומנות כלליים שרכש בעבודתו ושהוא רשאי לנצל. לפי "הלכת צ'ק פוינט", כדי להבחין בין השניים המעסיק נדרש להצביע על מידע ספציפי וייחודי לעסק שנחשף, ולהראות שנקט אמצעים להגבלת הגישה אליו רק לעובדים הזקוקים לו. במצב כזה, היעדר בקרה פיזית על הגישה למידע עשוי לחזק את טענת העובד שהמידע כלל אינו "סוד מסחרי", והחברה עלולה לגלות ברגע האמת שבית המשפט שולל ממנה הגנה.

אפקט הדומינו: הפרת חוזים מול לקוחות ושותפים

אירוע אבטחה פיזי עלול להפוך במהירות לתאונת שרשרת חוזית. בחדרי ישיבות נדון לא פעם מידע רגיש של לקוחות ושותפים עסקיים. בהסכמי סודיות (NDA) מקובל להתחייב לשמירת מידע בסטנדרט זהירות אובייקטיבי, ולעיתים בהתקשרות חוזית מתחייבים אף לנהלי אבטחה מחמירים. שותף עסקי שהמידע שלו דלף יבחן בזכוכית מגדלת את עמידת החברה בהתחייבויותיה, לרבות אמצעי ההגנה הפיזיים שנקטה. פרצה פיזית במשרד עלולה להוביל לא רק לאובדן קניין רוחני עצמי, אלא גם לתביעות חוזיות כבדות מצד שותפים שהמידע שלהם נחשף עקב היעדר פיקוח.

פרסומת

המלכוד הרגולטורי: אבטחת מידע מול פרטיות עובדים

האם הפתרון הוא פשוט לרשת את כל המשרד במצלמות? ממש לא, וכאן בדיוק מתחדד המתח המובנה שבין הגנה על נכסי המעסיק ומידע הלקוחות, לבין פרטיות העובדים.

מצד אחד, שמירה על קניין רוחני ועמידה בתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע) דורשות מהמעסיק פיקוח מוקפד, ניהול הרשאות גישה פיזיות, ובמקרים מסוימים בקרה ותיעוד של הכניסה לאזורים רגישים. מצד שני, דיני הגנת הפרטיות עצמם מגבילים מאוד איסוף מידע על עובדים, במיוחד באמצעות מצלמות מעקב.

כל צילום של עובד או רישום כניסה מהווה איסוף של מידע אישי, המחייב מטרה ברורה והסכמה מדעת. כשמדובר בעובדים, גם הסכמה אינה תמיד מספיקה: בשל פערי הכוחות המובנים בין מעסיק לעובד, בתי הדין לעבודה מתייחסים להסכמת העובד בחשדנות ומחילים מבחני מידתיות קפדניים שמגבילים את המעסיק. בחברות שבהן קניין רוחני והון אנושי הם הנכסים העיקריים, מציאת האיזון בין השניים היא מלאכת מחשבת של ממש.

לא להמציא את הגלגל מחדש

השמירה על הקניין הרוחני של החברה תצא נשכרת מאימוץ אמצעי אבטחה פיזיים חכמים. החדשות הטובות הן שלא צריך להמציא את הגלגל: לחברות רבות כבר קיים נוהל אבטחת מידע שנועד לעמוד בתקנות הגנת הפרטיות ביחס למידע אישי של עובדים, לקוחות ומשתמשים, אשר כולל ממילא הוראות על אבטחה פיזית. לכן, צעד פרקטי למעסיקים יהיה לבחון (בזהירות) את הרחבת הנוהל הקיים למידע הרגיש מבחינה מסחרית – החל מבקרת כניסה על האזורים שבהם נוצר הקניין הרוחני של החברה, דרך הגבלת הגישה לסודות המסחריים, ועד שמירה על חדרי הישיבות שבהם מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות הרגישות ביותר.

מאת עו"ד יערה מן סרי, קבוצת קניין רוחני מסחרי והגנת הפרטיות במחלקת ההייטק, ארנון-תדמור-לוי

***

כתבה שיווקית בחסות ארנון-תדמור-לוי; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.