פתרון המיגון נמצא ממש מתחת לרגליים שלנו: המחדל הלאומי בניצול תת-הקרקע

בעוד עיני הציבור נשואות לשמיים בציפייה דרוכה למערכות ההגנה האווירית שיבלמו את הטילים מאיראן, מתחת לפני השטח של גוש דן קבור סיפור על החמצה לאומית אדירה. התמונות האחרונות של אזרחים המצטופפים בתחנות הרכבת הקלה בזמן אזעקה אינן רק עדות לתושייה ישראלית; הן תזכורת כואבת לכך ש- 85 שנה אחרי ה"בליץ" על לונדון, מדינת ישראל עדיין נמצאת בפיגור הגנתי של דורות .

המחדל הזה לא נולד ב - 7 באוקטובר. הוא מלווה אותנו מאז מלחמת המפרץ ב- 1991.כבר אז, כשטילי הסקאד נפלו ברחובות רמת גן ותל אביב, היה ברור שהעורף הפך לחזית . מאז חלפו 35 שנה, ולמרות הידע המוקדם על האיום הרקטי ועל הסיכון לרעידות אדמה, התוצאה בשטח היא כישלון מהדהד. למעלה משליש מתושבי המדינה נותרו ללא מיגון תק ני, כלומר אפילו לא סמיכות למקלט ציבורי .

לפי דו"ח מבקר המדינה הרי שכיום ל כ- 55% מהדירות אין ממ"ד, בערים הגדולות האחוז אף עולה לכ- 70-80% מהדירות, אזורי הגבול אינם מוגנים, ביישובים הבדואים כ- 130,000 איש אינם מוגנים, וכחצי מיליון מתלמידי ישראל לומדים בבתי ספר לא מוגנים .הסיבה לכך אינה מחסור בפתרונות הנדסיים אלא מחסור בניהול ובאכיפה. כבר מ 1992 -החילו חובת מיגון על בנייה חדשה אך לא על בנייה קיימת, תמ"א 38, שהייתה אמורה להיות חבל ההצלה של המבנים הישנים, הפכה בפועל לכדור משחק בידי הרשויות המקומיות . במקום לאכוף את המיגון כצורך קיומי ולעודדו, המדינה אמנם פטרה מהיטלי השבחה את הבניה מכח התמ"א, וכן קבעה פטורים למקרים שלהתחדשות עירונית, אך אפשרה לרשויות להשתמש בשיקול דעת תכנוני וכלכלי וקבעה כי הזכויות אינן "מוקנות" מה שהוביל לכך שבאזורי הביקוש המיגון הפך לסחורה, אך פעמים רבות בשל הפטור מהיטל השבחה הרשויות לא רצו לאשרו, ובאזורים אחרים הוא פשוט לא קרה . משיקולים כלכלים וחוסר התכנות, אנשים נותרים חשופים בבתיהם בגלל נתק בין הרמה הארצית למקומית .במלחמת העולם השנייה, תושבי לונדון פרצו את שערי הרכבת התחתית כדי למצוא מחסה מההפצצות הגרמניות. שם הבינו כבר לפני כמעט שמונים שנה את מה שאנחנו מסרבים להפנים, תשתית תחבורתית תת-קרקעית היא נכס אסטרטגי להגנת האזרח הן לצרכים תחבורתיים, ובמקרי מלחמה, לצרכי הגנה .

בישראל, פרויקטים כמו המטרו והרכבת הקלה מנוהלים דרך החור שבגרוש ובמבט קצר טווח של שרים המחפשים "לגזור סרט" בקדנציה הנוכחית ומעדיפים לחנוך עוד מחלף כיום ולא להשקיע בפרויקט שיחנך בתקופתו של השר הבא בתור, לו היינו משכילים לתכנן את התשתיות הללו גם כאמצעי מיגון המוניים עם חיבורי מים, אוורור וציוד חירום, היינו יכולים להעניק פתרון הגנה לעשרות ואף מאות אלפי אנשים בבת אחת . במקום זאת, אנחנו מקבלים רכבת קלה שבינתיים נחנך רק קו אחד , ושמספקת פתרון חלקי בלבד. ואילו המטרו צפוי להיחנך עוד שנים לא מעטות,וקידומו מנוהל על ידי משרד תחבורה שהעומדת בראשו כבר התנגדה לפרויקט. נציין כי חוק המקרקעין תוקן בשנים האחרונות ושפת התלת-מימד היא שפה עכשווית, הקרקע כבר ניתנת לחלוקה לרבדים, ותת הקרקע הוא משאב שיש להשתמש בו הרבה יותר, ואם העזתים יצרו, למטרה רעה, עשרות קילומטרים של מנהרות, מדינת ישראל יכולה לעשות שימוש בתת הקרקע בין היתר לצרכי הגנה.

הדוגמה המקוממת ביותר למחדל הזה נמצאת בלב דרום תל אביב. התחנה המרכזית"החדשה" . מדובר במבנה ענק וחלקו הגדול נטוש וחסום, מבצר בטון הכולל קומות תת-קרקעיות אדירות ומקלט אטומי שתוכנן להכיל כ- 16 אלף איש . במשך עשרות שנים, ובמיוחד בזמן המלחמה הנוכחית, המקומות הללו עמדו מוזנחים או נעולים מסיבות שונות לרבות מחלוקות מול חברת נצבא שמנהלת את המקום .

מעבר למקלט הרשמי, קיימים במבנה עוד כמאה אלף מטרים רבועים של שטחים בנויים ונטושים מזה עשרות שנים שיכולים להפוך בתוך זמן קצר למחסה עבור תושבי האזור והעובדים הזרים – אוכלוסייה שמשוועת למיגון .ההפקרות במיגון היא תוצאה של חשיבה לטווח קצר ומינוים פוליטיים ולא מקצועיים לתפקידי מפתח, שרואים את הטקס הבא ולא את ביטחון הפרט . המדינה יודעת לתקוף וליירט טילים בטכנולוגיית קצה, אך היא נכשלת בהגנה הבסיסית ביותר על האזרח בביתו וברחוב הכתובת על הקיר כבר לפחו ת 35 שנה. ובצפון הארץ אף יותר, אם לא נשכיל לנצל את תת-הקרקע, לאכוף את ההתחדשות העירונית ולהשתמש בנכסים קיימים כמו התחנה המרכזית, נמצא את עצמנו שוב מצטופפים בחדרי מדרגות רעועים, מביטים לשמיים ומתפללים לנס בזמן שהפתרון נמצא ממש מתחת לרגליים שלנו .

מאת עו"ד צבי שוב, צבי שוב עורכי דין

***

כתבה שיווקית בחסות צבי שוב עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.