זה לא כל כך נעים לראות טאבו סגור

מדינת ישראל מצויה מזה למעלה משלושה שבועות במצב של מלחמה מתמשכת. אזעקות, חוסר ודאות וסיכון ביטחוני הפכו לשגרה. דווקא בתקופה כזו, כאשר תפקידה של המדינה הוא לייצר יציבות, ודאות ולספק שירותים חיוניים התומכים בפעילות הכלכלית - מתגלים פערים מטרידים בין הצהרות הממשלה לבין תפקודם בפועל של משרדי הממשלה.

מן הצד האחד, מופעל לחץ הולך וגובר מצד גורמים ממשלתיים, ובראשם משרד האוצר, על מערכת החינוך לשוב לפעילות. בין אם מדובר בלמידה מרחוק ובין אם בחזרה פיזית למסגרות, המסר ברור: המשק צריך לחזור לתפקוד.

מן הצד האחר, ובניגוד כמעט מוחלט לאותו רצון להחזיר את המשק לפעילות, מתברר כי במשרד המשפטים המסר אינו מתורגם לפעולה.

במקרה קונקרטי בו מטפל משרדנו בימים אלה, הוגשה בקשה דחופה ללשכת רישום המקרקעין בעיר חולון (הטאבו) למחיקת עיקול לאחר עסקת מכר. הבקשה נדחתה, תוך ציון מפורש כי: "מתחילת המלחמה הלשכה סגורה. ייתכן שמחר יגיעו פקיד או שניים ללשכה. אם כן, התיק יטופל מחר."

לשכת רישום המקרקעין היא גוף ממשלתי הפועל תחת משרד המשפטים ואמון על רישום זכויות ועסקאות במקרקעין עבור ציבור רחב. מדובר בחוליה מרכזית בתפקודו התקין של שוק הנדל"ן. הטאבו אמנם מספק מענה לפניות באופן מקוון, אך בפועל מדובר במענה חלקי בלבד. קיימים סוגי תיקים שלפי נהלי הרישום מחויבים בהגשה פיזית, והמערכת אף דוחה ניסיונות להגשה מקוונת במקרים אלה. כך נוצר מצב אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת: מצד אחד, האזרח נדרש להגיש את הבקשה פיזית כתנאי לטיפול; מצד שני, הלשכה עצמה אינה מאוישת ואין גורם מקצועי שיכול לקבל את הבקשה. למעשה, מדובר במבוי סתום מנהלי.

המקרה האמור איננו חריג טכני בלבד; הוא ממחיש קושי מערכתי רחב יותר. מדובר בפגיעה ממשית בוודאות המשפטית והכלכלית של ניהול עסקאות במקרקעין. עסקאות אלו כרוכות בהתחייבויות חוזיות, בלוחות זמנים ובהסתמכות של מספר צדדים. עיכוב בפעולות כגון מחיקת עיקול עלול להוביל להפרת הסכמים, לחשיפה לנזקים ואף לפגיעה בצדדים שלישיים שהסתמכו על העסקה.

מדובר, הלכה למעשה, בפגיעה בעקרונות יסוד של ודאות משפטית והסתמכות, ואף בזכות הקניין של הצדדים המעורבים.

וכאן מתגלה האבסורד במלואו: מצד אחד, המדינה פועלת להחזיר את הפעילות הכלכלית לשגרה במהירות האפשרית; מצד שני, משרד המשפטים לא אייש את לשכת רישום המקרקעין אף לא במתכונת חירום מינימלית, שתאפשר טיפול בפעולות בסיסיות המחייבות נוכחות פיזית.

הפער בין ההצהרות לבין ההתנהלות בפועל אינו רק מנהלי או כלכלי – הוא גם ערכי. בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים".

המדינה אינה נמדדת רק ביכולתה להכריז על חזרה לשגרה, אלא ביכולתה להבטיח רציפות תפקודית של שירותים חיוניים גם בעת חירום, באופן שמאפשר לאזרחים לפעול ולתכנן את צעדיהם בוודאות.

גם אם מלחמה עשויה להיחשב בנסיבות מסוימות ככוח עליון, אין בכך כדי לפטור את המדינה מחובתה להיערך מראש ולהבטיח המשך פעילותם של שירותי ליבה. במצב שבו המדינה עצמה קוראת לציבור לשמור על פעילות כלכלית, מוטלת עליה החובה לאפשר אותה בפועל.

מדינה אינה יכולה לדרוש מהציבור להתנהל בשגרה כלכלית, ובו בזמן להימנע ממתן השירותים הבסיסיים המאפשרים אותה.
בעת חירום, האחריות אינה פוחתת – היא מתחדדת.

מאת עו"ד מארק שיפמן, שותף; עו"ד איתי שטרלינג, שותף, שיפמן שטרלינג ושות׳, משרד עורכי דין. הכותבים הם עורכי דין המתמחים בתחום המקרקעין, הנדל"ן וההתחדשות העירונית.

***

כתבה שיווקית בחסות שיפמן שטרלינג ושות׳, משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.