מדוע מודל התגמול המיושן מאיים לייבש את ענף ההנדסה?

מדינת ישראל נמצאת בתנופת תשתיות חסרת תקדים. ממסילות רכבת ומסופי מטענים, דרך הקמת מחלפים וסלילת כבישים ועד לפרויקטים עירוניים מורכבים, אנחנו בונים כאן את העתיד של המאה ה-21. אך מתחת לפני השטח, הלב הפועם של הענף הזה, המהנדסים וחברות ניהול הפרויקטים, פועל תחת מודל כלכלי שחוק, מיושן ומסוכן. אם לא נתעורר בקרוב, נמצא את עצמנו עם תקציבי עתק ותוכניות גרנדיוזיות, אך ללא האנשים המקצועיים שיידעו להוציא אותן לפועל.

האקדח המעשן של ענף התשתיות

דמיינו פרויקט של מסילת רכבת לאורך 500 מטרים בלבד. על הנייר מדובר בפרויקט בהיקף ושווי כספי קטן, ששכר הטרחה עבור ניהולו נגזר באחוזים נמוכים. אך מהי המורכבות שנחשפת כבר בשלבי התכנון המוקדמים? המסילה הזו חוצה מספר קווי גז פעילים, מתממשקת עם כביש ראשי ועוברת בשטחים בעלי ייעודים שונים ומורכבים.

כאן נכנס לתמונה מנהל הפרויקט. הוא המבוגר האחראי שנדרש "להאיר עם פנס" את הדרך עבור כל צוות המתכננים והיועצים. בפורן שרים אנו נתקלים במקרים הללו מדי יום: דרישה להטמנת קו מתח עליון שחוצה את תוואי הפרויקט, בעלות של מיליוני שקלים, נפתרה בזכות חשיבה יצירתית והגדרת "אזורי החרגה" בהתאם לתקנות ולחוק. במקרה אחר, פרויקט הטמנת רשת חשמל בתווך עירוני צפוף שבו פיצול רצועות התשתית למתח עליון ולמתח נמוך בנפרד, אפשר לעמוד במגבלות מבתי מגורים ותשתיות קיימות ולהוציא לפועל את הפרויקט.

אלו פתרונות שחוסכים למדינה עשרות מיליוני שקלים ומקצרים לוחות זמנים בשנים. הבעיה היא שהתגמול עליהם מבוסס על מחירונים ממשלתיים שמתעלמים לחלוטין ממורכבותן ומהתשומות הרבות הנדרשות. יתרה מכך, אופן חישוב שכר הטרחה של חברות הניהול וצוות התכנון נגזר כאחוז ישיר מאומדן הפרויקט, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו התשומות המקצועיות המושקעות בייעול התכנון ובחיסכון בעלויות עבור המזמין, מתורגמות בסופו של דבר להפחתה בתגמול של חברת הניהול.

דרישות המאה ה-21 מול תגמול המאה הקודמת

כחלק מהעבודה השוטפת בפורן שרים, אנו חווים מקרוב ומובילים את המהפכה הדיגיטלית והניהולית שעובר עולם ההנדסה.. אנחנו עובדים בסביבת BIM, מעדכנים מערכות מזמין מורכבות ומבצעים תיאומים רבים ומורכבים. כל אלו דורשים שעות עבודה רבות של הון אנושי איכותי, עבודה שנותרת לעיתים קרובות "שקופה" ואינה מתומחרת מול המזמין.

יתרה מכך, אנו עדים לתופעה גוברת של "פיצול תכולות": מזמין עבודה דורש להפוך פרויקט אחד לארבעה מכרזים שונים בשלבים שונים. המשמעות עבור חברת הניהול וצוות התכנון היא הכנת ארבע מערכות של מסמכי מכרז, ארבעה כתבי כמויות, התנהלות מול מספר קבלנים וביצוע בקרות כפולות ומכופלות, וכל זאת תחת אותו שכר טרחה מקורי. בנקודת הזמן הזו, המודל הכלכלי פשוט נשבר.

אל כל אלו מתווספת בעיית היעדר הוודאות בלוחות הזמנים, המורגשת באופן בולט בשלבי ניהול התכנון. פרויקטים רבים נדרשים לצלוח הליכים סטטוטוריים ארוכים, אישורי רגולציה ושינויי תכנון, הגורמים להתמשכות הפרויקט על פני שנים מעבר למתוכנן. במצב כזה, התשומות הנדרשות מצוות ניהול הפרויקט גדלות משמעותית, בעוד ששכר הטרחה נותר ללא שינוי. הפער הזה בולט במיוחד לאור העובדה שלאחרונה גופים ממשלתיים הכירו בעומס הגובר ועדכנו את תעריפי המתכננים, אך שכרם של מנהלי הפרויקטים האמונים על אינטגרציה וניהול של אותם מתכננים בדיוק, לא זכה להתאמה דומה. במצב כזה, התשומות של צוות הניהול הופכות למעשה ל'בלתי מוגבלות', בעוד שהעלויות והמשאבים הנדרשים לשימור רמה מקצועית גבוהה נשארים זהים לכל אורך חיי הפרויקט.

הנדסה מול הייטק: המציאות הכואבת של דור המהנדסים הבא

האמת היא פשוטה וצורבת: צעירים מוכשרים מצביעים ברגליים. הפער בשכר ובתנאי ההעסקה מול ענף ההייטק הפך למכשול שכמעט בלתי אפשרי לגשר עליו בשיטות הנוכחיות. בעוד המקצועות הטכנולוגיים מציעים שכר גבוה, בונוסים, גמישות בעבודה מהבית ותנאי רווחה מפנקים, ענף ההנדסה האזרחית דורש עבודה מאומצת בשטח, שעות ארוכות תחת לחץ ואחריות כבדה לחיי אדם, וכל זאת ללא תגמול תחרותי הולם.

התוצאה אינה רק ירידה בביקוש ללימודי הנדסה אזרחית, אלא גם בנכונות של המהנדסים הצעירים להשתלב בענף ולבצע הסבה לעולמות הטכנולוגיים. אי אפשר לצפות ממהנדס צעיר להסתפק ב"תחושת שליחות" בלבד כאשר הוא משווה את תלוש השכר ותנאי העבודה שלו לאלו של חבריו. תחושת השליחות ובניית המדינה הן אמנם ערך מוסף אדיר שקיים רק אצלנו, אך הן לא יכולות להוות תחליף למודל תגמול ריאלי.

עם זאת, חשוב להציג גם את הצד השני של המטבע: בניגוד לענפים שבהם ה"שווי" של העובד עלול להישחק עם הגיל, בהנדסה אזרחית הניסיון הוא נכס שרק משתבח. מנהל פרויקט ותיק ומנוסה הוא בעל יכולת נדירה לזהות חסמים לפני שהם נוצרים ולגשר על אינטרסים מנוגדים. המומחיות הנצברת בשטח היא הכרחית לניהול תשתיות לאומיות, אך כדי שיהיה מי שיירש את המומחיות הזו, עלינו להפוך את הענף לאטרקטיבי כבר בנקודת הזינוק.

אז מה עושים?

כדי למנוע את ייבוש הענף ולהבטיח את איכותן של התשתיות הלאומיות, עלינו לעבור לניהול פרויקטים המבוסס על המציאות המקצועית והכלכלית בשטח:

1. עדכון יסודי של מודל התגמול: נקודת המוצא לכל שינוי חייבת להיות קביעת שכר טרחה בסיסי ריאלי וגבוה יותר על ידי המדינה. מודל זה יאפשר לחברות הניהול להציע תנאי שכר תחרותיים באמת, שישקפו את האחריות הכבדה המוטלת על כתפי המהנדסים וימנעו את זליגת הכוחות המוכשרים לענפים אחרים.

2. הטמעת מקדמי מורכבות ומסובכות: שכר הטרחה אינו יכול להיגזר רק מהיקפו הכספי של הפרויקט. יש להטמיע "מקדמי מסובכות" שישקללו את מספר הממשקים מול גורמי חוץ, את רגישות התשתיות הקיימות בתוואי ואת האתגרים הרגולטוריים. ניהול פרויקט רווי חסמים דורש תשומות שונות בתכלית מפרויקט פשוט, והתגמול חייב לבטא את הערך המוסף של מנהל הפרויקט.

3. הכרה בגורם הזמן ושיפוי על עיכובים: כדוגמה לתיקון המתבקש, יש להחיל מנגנון של הצמדה למשך ההתקשרות בפועל (בשלבי התכנון והביצוע). כאשר פרויקט מתארך בשל עיכובים שאינם באחריות חברת הניהול, עליה לזכות בשיפוי על תשומות כוח האדם המושקעות, בדיוק כפי שנעשה מול הקבלן המבצע שאינו נדרש לספוג את עלויות ההמתנה.

מדינת ישראל בונה תשתיות של המאה ה-21, והגיעה העת שגם המודל הכלכלי שמניע אותן ייצא מהמאה הקודמת. רק תגמול הוגן וראוי יבטיח שהמהנדסים האיכותיים ביותר יישארו כאן, בשטח, כדי להוביל את תשתיות המחר.

מאת נתנאל לוי, מנהל צוות ומנהל פרויקטים בתחום התשתיות, פורן שרים הנדסה ושמאות מקרקעין בע"מ