בעבר הבעתי לא אחת את הצורך בשר בינוי ושיכון מקצועי, אחד שיידע לתכלל את כל הצרכים של שוק הדיור ולקבוע מסמרות ברורים שיתניעו סוף סוף הן את הבעיה הכרונית של היעדר היצע בשוק הדיור, הן את ההתחדשות העירונית והן את הבעיות של תדלוק רמות המחירים בשוק, שלא לדבר על שוק המשכנתאות שהפך זה מכבר לתיבת פנדורה.
אם ננתח אחורנית נמצא תופעה מעניינת: רוב שרי השיכון במהלך 20 השנה האחרונות הגיעו ממפלגות "נישה" קטנות יחסית כמו בית יהודי, ש"ס, הימין החדש וכיום תקווה חדשה. האחרונים שהיו שייכים למפלגות שלטון היו אריק שרון מהליכוד ופואד בן אליעזר מהעבודה, שעה שזו הייתה מפלגת שלטון גדולה.
שניהם, גם שרון וגם פואד, ייזכרו כשרי ביוני ושיכון חזקים ביותר, כאלה שידעו גם לקבל תקציבי ענק וכאלה, לא פחות חשוב, שהצליחו במהירות הבזק להתניע את שוק הדיור מכ-20 אלף התחלות בנייה לשנה ב-1989 לכ-90 עד 100 אלף התחלות בנייה בממוצע במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, בזמן שאוכלוסיית מדינת ישראל מנתה כמחצית בלבד לעומת היום.
זו איננה פיקנטריה בעלמא. זוהי נקודה אסטרטגית מרכזית הממחישה לנו היטב מדוע עשרה שרי שיכון, בזה אחר זה, החלו את הקדנציה שלהם בהבטחות גדולות שהסתיימו בפיאסקו ומפח נפש. בזה אחר זה השמיעו כולם הבטחות על התחלות בנייה במספרים תלת ספרתיים (קרי 100 אלף התחלות לשנה ומעלה) וכולם, אבל כולם, נכשלו בכך.
המסקנה המתבקשת היא לא רק שדרוש שר השיכון שישתייך למפלגת שלטון גדולה וחזקה. זהו אולי תנאי הכרחי בסיסי, אולם לא מספיק. הוא צריך וחייב להיות גם בעל כישורים מקצועיים ומיומנות והבנה בכל מה שקשור לענף המורכב שלנו. ובמילים אחרות: הוא חייב להיות איש מקצוע. לא פוליטיקאי.
כל זה לא יקרה, לצערי, אלא אם כן תשונה סוף סוף שיטת הבחירות ותהיה הפרדה בין הבחירות לכנסת לבין הבחירות לראשות הממשלה, או אם תרצו - בחירות ישירות לנשיאות, כפי שקורה ברוב הדמוקרטיות הגדולות בעולם. שינוי השיטה, אדגיש, לא רק תוציא אותנו מהסחרחרת של בחירות חוזרות ונשנות, אלא יתרה מכך: היא תאפשר לנשיא/ראש הממשלה הנבחר למנות כראות עיניו קבינט של אנשי מקצוע, בדיוק כמו בארצות הברית.
אותם אנשי מקצוע, ובתוך זה כמובן גם שר הבינוי והשיכון, יהיו חפים לחלוטין מאינטרסים פוליטיים ו/או סקטוריאליים. המשימה שלהם תהיה, בדיוק כמו פרופסור לרפואה, לרפא את אותו תחום שעליהם יופקדו.
ואין זה סוד שהענף שלנו חולה ושאם תפתחו את הארכיונים ותציצו אל כותרות העיתונים ואתרי הניו מדיה מלפני עשור שנים, תמצאו בדיוק, אבל בדיוק, את אותן מחלות. תראו למשל את המחאה החברתית של 2011, כבר 11 שנים אחורנית (!) ואת החלטות וועדת הפרופסור טרכטנברג, תאנחו עמוקות ותפטירו "כלאם פאדי" ובעברית צחה "דיבורים ריקים".
כבעלים של חברת בנייה מהגדולות והמובילות בארץ, יותר מ-40 פרויקטים וכנשיא לשכת הקבלנים, הייתי נוטש הכל ברגע זה לטובת האתגר של ריפוי שוק הדיור. אולם, וזה אולם גדול, כל עוד נשמרת השיטה המפלגתית הנוכחית בה תפקיד שר השיכון נחשב משום מה לסקטוריאלי, אין כל סיכוי מן הסתם שהמצב ישתנה. כי בינינו: מה הבעיה להבטיח שוב ושוב הבטחות שממילא איש אינו מאמין שיש סיכוי לקיים אותן? חומר למחשבה לכולנו!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"