מרוץ הסמכויות עד מתי

שנים ספורות לאחר שהוקמה מדינת ישראל הכנסת חוקקה את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953 (מכונה בקיצור חשבד"ר), המהווה פשרה היסטורית בין המדינה החילונית לדת. החוק מעניק סמכות ייחודית לבתי הדין הרבניים לדון בנושאי נישואין וגירושין של יהודים, כאשר פסיקת בתי הדין כפופה לדין תורה. סעיף 3 לחוק מקנה לבתי הדין סמכות ייחודית לדון בנוסף לגירושין עצמם, גם בכל עניין הכרוך בגירושין, לרבות ענייני הרכוש, מזונות אישה וענייני הילדים של בני הזוג. בכך קמה בראשית ימי המדינה מערכת שיפוטית מקבילה ועצמאית לחלוטין לבתי המשפט האזרחיים בכל הנוגע לסכסוכי גירושין, באופן המקנה לבעלי הדין את הזכות לבחור היכן עניינם המשפטי יתברר; בבית המשפט האזרחי הפוסק לפי החוק האזרחי או בבית הדין הפוסק על פי דין תורה. הבחירה נתונה לזריז מבין השניים – צריך פשוט למהר ולהגיש את התביעה לפני בן זוגך לערכאה בה אתה חפץ, וזהו ה"מירוץ" בין שתי הערכאות השיפוטיות השונות, שכל אחת מהן דנה לפי חוקים שונים והתוצאה הסופית יכולה להיות שונה לחלוטין. כך, במקום לסייע לבני הזוג שנמצאים במשבר לפתור את ענייניהם ביעילות, המדינה יצרה מנגנון משפטי מסובך ומורכב שרק מוסיף שמן למדורה.

על "המירוץ" הנ"ל שהמדינה החליטה לכפות על כל אזרחיה במסגרת פשרה היסטורית עם המפלגות הדתיות, נשפכו דברי ביקורת רבים במהלך השנים. "המירוץ" הפך את סכסוכי הגירושין למורכבים, מסובכים, הדבר הגביה את גובה הלהבות של סכסוך שיכול היה להיפתר אחרת, ולעיתים נתן כלי בידו של בן זוג עקשן לאמלל את רעהו. במהלך השנים נעשו ניסיונות לעמעם ולצמצם את השפעת המירוץ תוך גריעה מסמכויות הערכאה הדתית מצד אחד וניסיון להשפיע על פסיקותיה מצד שני. לדוגמא, בפסיקה של בית המשפט העליון נקבע שענייני מזונות הקטינים מוחרגים מסמכות בתי הדין (השפעה חיצונית), ובפסיקה אחרת נקבע שכאשר בתי הדין דנים בענייני רכוש הם מחוייבים לדון לפי הדין האזרחי (השפעה פנימית). גם הכנסת פעלה לצמצם את השפעותיו ההרסניות של ה"מרוץ", כך לדוגמא בתיקון לחוק יחסי ממון משנת 2008 שניתק את הזיקה בין סידור הגט לביצוע איזון המשאבים בפועל.

למגמה זו היתה השפעה חיובית על סכסוכי גירושין; השונות בין הפסיקות של הערכאות השונות קטנה, כללי ההכרעה הפכו ברורים יותר ובכך התמריץ לבחירת הערכאה פחת. לדבר השפעה ישירה על עצימות סכסוכי הגירושין, משכם והנזק שהם גורמים לבני הזוג וילדיהם.

אלא שבניגוד למגמה ארוכת השנים הנ"ל, הממשלה הנוכחית פועלת בצורה בוטה ואגרסיבית בדיוק הפוך. לאחרונה מקודמים במרץ שורה של הצעות חוק על מנת לחזק את מעמדם של בתי הדין ולהקנות להם עוד ועוד סמכויות. כך הצעת חוק המבקשת לתת סמכות לבתי הדין לדון במזונות הילדים גם ללא הסכמה של שני ההורים, כך בהצעת חוק נוספת שמבקשת להקנות סמכות לבתי הדין לדון גם בעניינים אזרחיים כלליים ובענייני ירושה. בנוסף הממשלה מוסיפה לבתי הדין תקציבים, תקנים ומנסה להשפיע על זהות הדיינים המתמנים לשיפוט, כאשר המטרה חיזוק הערכאה הדתית וצבירת עוד ועוד כוח.

רושם טור זה סבור שמדובר בשינוי סטטוס קוו של עשרות שנים באופן קיצוני ולא לטובה, כאשר הפעם על המזבח מוקרבת טובתם של ציבור המתדיינים בסכסוכי גירושין. היה צריך לבטל לחלוטין את סמכותם של בתי הדין לדון בעניינים הכרוכים בגירושין ולאפשר למערכת משפטית אזרחית אחת לדון בענייני גירושין לפי מערכת שוויונית, ברורה וידועה מראש לכל של כללים. לכן נדמה כי הממשלה הנוכחית לא מעוניינת להותיר את חשבד"ר כפשרה היסטורית בין הדת למדינה, אלא מדובר בשלטון תיאוקרטי ש(מנסה) לקום על יוצרו.

מאת עו"ד מיכאל וייס בעלים של משרד עורכי דין העוסק בתחום דיני המשפחה

d&b – לדעת להחליט