הרצח בחברה הערבית בישראל

"שורש כל הרוע נמצא ביחסים שבין קבוצות בני האדם" "The Root of all Evil in Intergroup Relations", כך תהו רוברט בראון וסמואל גרטנר בספרם; "הפסיכולוגיה החברתית: תהליך בין קבוצתי". זה שנים שאנו עדים למגמה של הימשכות העלייה במקרי הרצח והפשיעה החמורה בחברה הערבית בישראל, ובייחוד בקרב האוכלוסייה המוסלמית, ורק חלק קטן ממקרי הרצח שאירעו בשנים האחרונות פוענחו. הפשיעה בחברה הערבית אינה מוגבלת עוד ליישובים הערביים וזלגה לחברה היהודית ומהווה איום ממשי על ביטחון הציבור בישראל כולה. הבטחת ביטחונם של כלל אזרחי ישראל, לרבות, בני המיעוטים היא, חובתה של המדינה, ומהווה אף ערך מוסרי המעוגן במסורת היהודית, כך נאמר בספר ויקרא (י"ט, 34): "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם ואהבת לו כמוך".

השנאה והכעס הם שמן שמזין את הרוע, הם אינם נשארים רק בגדר רגש פנימי; הם פועלים כחומרי בעירה מניעים, אשר הופכים מחשבות עוינות למעשים הרסניים, ומעניקים לרוע את האנרגיה הדרושה לו כדי להתפשט ולצמוח. בספרו "אתיקה", ברוך שפינוזה הסביר כי "הרגשות המדכאים", כגון עצב, פחד, שנאה, קנאה וחרטה, הם מצבים שבהם נפש האדם עוברת לשלמות פחותה. רגשות אלה פוגעים ב"קונאטוס" (הדחף הטבעי של האדם להתקיים ולשגשג) ומחלישות את כוח הפעולה של האדם בפרט והאוכלוסייה בכלל.

ההבדל המרכזי בין פשע חמור לאומני לבין פשע חמור פלילי נעוץ במניע. פשע פלילי מונע מאינטרסים אישיים (כמו בצע כסף או סכסוך), בעוד שפשע לאומני מונע מאידיאולוגיה, שנאה לאומית או רצון לפגוע באדם הנמנה על קבוצה אחרת או בקבוצה אחרת בשל השתייכותם הלאומית או הדתית. כן, פשע פלילי חמור יכול להפוך לפשע לאומני אם המניע של המבצע משתנה ומוסט לפגיעה באדם או בקבוצה בשל השתייכותם הלאומית, הדתית, האתנית או הגזעית. הימצאותם של מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים בחברה הישראלית מהווה פצצת זמן מתקתקת, המשמשת דלק הרסני לא רק לפשיעה פלילית חמורה, אלא גם לפשיעה לאומנית ולטרור. זליגת הנשק והנגישות הקלה אליו מטשטשות את הגבולות בין העולם הפלילי לעולם הביטחוני, ומייצרות איומים מורכבים על ביטחון המדינה ואזרחיה. זמינות כלי הנשק הלא חוקי בתוך המדינה מאפשרת לעבריינים או לאזרחים שעוברים תהליך של הקצנה לאומנית או דתית להוציא לפועל מעשי טרור באופן מיידי, ללא צורך בהתארגנות או השתייכות ארגונית, בנוסף במהלך עימותים פנימיים או מהומות על רקע לאומני, נשק שנועד במקור ל"שירות" סכסוכי חמולות או משפחות פשע או עבריינים נשלף ומופנה כלפי אזרחים וכוחות משטרה.

המצווה הנצחית שבספר ויקרא (י"ט, 18): "ואהבת לרעך כמוך", והצוואה בבשורה על-פי יוחנן (י"ג, 35): "وَصِيَّةً جَدِيدَةً أَنَا أُعْطِيكُمْ: أَنْ تُحِبُّوا بَعْضُكُمْ بَعْضًا"-‏"מצווה חדשה אני נותן לכם:‏ אהבו זה את זה", צריכות לשמש נרות בנפשם כלל אזרחי המדינה, האחד כלפי רעהו וקבוצה כלפי רעותה.

האחים רחבאני מהעיר אנטליאס שבהר הלבנון כתבו במחזה "الليل والقنديل"-"הלילה והמנורה" כי "קטנה היא השלהבת שבמנורה, אך האור שהיא שולחת מכסה שטח רחב ומגרש את החושך". הדיווה, המכונה "שגרירת לבנון לכוכבים", הזמרת פיירוז שהשתתפה במחזה, שרה למנורה וביקשה כי האור שלה יאיר על כלל האוכלוסייה. גופי הביטחון בישראל הם כמנורות המאירות על האוכלוסייה ושומרים על ביטחונה. כיבוי שלהבתם או החלשתה פוגע באופן ממשי בביטחון האזרחים בישראל, והוביל להתרחבות הפשיעה לממדים חמורים. הביטחון של כלל האזרחים בישראל הוא תנאי מרכזי לחוסנה של המדינה ועל הממשלה להשיבו לכלל אזרחיה ללא הבדל של דת או מין או גזע.

***

כתבה שיווקית בחסות חוסין עלי זגייר, משרד עורכי דין ונוטריון; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.